Állatok lelke

במסכתא נזיר (דף מ"ח ע"א) על כל נפשות מת לא יבא (ויקרא כא יא), בנפש אדם הכתוב מדבר, עיין רש"י (ד"ה ת"ל), ותוספת (ד"ה כל). ויש להבין כיון דבהמה נקרא נפש, כדכתיב (ויקרא כד יח) מכה נפש בהמה וגו', וכן מת דכתיב (שמות כא לה) ואת המת יחצון, ולמה לא תקרא נפש מת. והנ"ל בזה, דבחיותה נקראת נפש שיש לה נפש חיה, מה שאין כן אחר מיתה אין לה השארה ואין כאן נפש כלל, ואיך יאמר נפש מת, רק האדם יש לו השארה שייך להקרא כן, והבן. (ועיין מ"ש לעיל בשם האלשיך בפסוק (ויקרא כא א) לנפש לא יטמא, עיין שם).

עוד יש לתרץ הכפל אמור ואמרת (ויקרא כא א), ויתר הדקדוקים, דידוע דמי שהולך בדרכי אביו נקרא בן כמו שמבואר בדרשת רז"ל, וידוע הגמרא (בקדושין פרק עשרה יוחסין (קידושין דף ע"ב)) אמר רב יהודה אמר שמואל ארבעת אלפי עבדים וכו', וכולם (נטמאו) [נטמעו] בכהונה, וכל כהן שיש בו עזות פנים אינו אלא מהם, ופליגו דר' אלעזר דאמר ר' אלעזר אם ראית כהן בעזות מצח, אל תהרהר אחריו שנאמר (הושע ד ד) ועמך כמריבי כהן, עכ"ל הגמרא. ויש להבין שמואל איך יפרש להך קרא. ויש לומר דמפרש כהיש מפרשים שהביא המכלל יופי (בהושע סי' ד'), דר"ל כקרח וכעדתו שערערו על הכהונה, או כפירוש הראשון שמפרש שם, ור' אלעזר מפרש הפסוק כמשמעו, וידוע דאהרן אוהב שלום ורודף שלום היה, וכמו שמבואר במלאכי (ב ו) ובדברי רז"ל (אבות פ"א מי"ב), והנה לרב יהודה נפרש אמור אל הכהנים, ר"ל מצורף לתיבת הכהנים תאמר בני אהרן, שזה הוא הסימן שאם הם בני אהרן מתדמין לו הם כהנים, ואם לאו אלא שהם עזי פנים, אינם מהם. ולדברי ר' אלעזר יתפרש אמור אל הכהנים, אף שהם בעלי מריבה בטבע כמ"ש ועמך כמריבי כהן, מכל מקום יהיה בני אהרן ויגברו על טבעם ויהיו מתדמין לאהרן אוהבי שלום ורודפי שלום וגומלי חסדים, כי מי שהוא עושה מריבה עם כל ושונא לכל, אינו רוצה לגמול חסד אם לא שמצפה לתשלום גמול. והנה כבר פירש רש"י (בפרשת ויחי, בראשית מז כט, ד"ה חסד) דחסד שעושים עם המתים, הוא חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול, והנה השונא אינו רוצה לגמול חסד להשונא אף אחר מותו, כדמצינו בפרק הפועלים (ב"מ דף פ"ד ע"ב) ברבי אלעזר ב"ר שמעון דפקד לדביתהו, עיין שם. והנה אם מצא מוטל בדרך, אפשר דבעל כרחו מטפל עמו, אבל בעיר לא ירצה להטפל. ועוד דבדרך חושב מה אנקום במי ששנאתו וקנאתו כבר אבדה, אבל בעיר אינו רוצה להראות לקרוביו חבה ואהבה, אם כן לפי טבען של הכהנים שהם בעלי מריבה, לא היו צריכין כל כך לאזהרה זו לנפש לא יטמא, כי בלא זה לא רצו לעשות גמילות חסד אף לחיים מחמת שנאתם לכל, וכל שכן למתים שאינו מצפה לתשלום גמול, לכך ציוה יתברך שיהיו אוהבי גמילות חסדים ושלום עד שיהיו צריכין לאזהרה זו לנפש לא יטמא. וכך הוא שיעור הכתוב אמור אל הכהנים בני אהרן, ר"ל שיהיו בני אהרן אוהבי שלום ורודפי שלום וגמילות חסדים, רק ואמרת אליהם לנפש לא יטמא, ר"ל שתהיו צריך להזהירם בכך וימנעו משום מצות ה' אשר לא תעשנה, הא בלאו הכי היו מטמאין כדי לגמול חסד של אמת אף בעמיו, דהיינו בעיר שיש לו מתעסקים יהיו צריכין לאזהרה זו, וגם באמת לא הוזהרו על מת המוטל בדרך כמו שקבלו רז"ל (תו"כ כ"א ד'), והבן. ועל פי פשוט יש ליישב הכפל אמור ואמרת, על דרך האמור כי ציוה ית"ש לאמר להם שיהיו בני אהרן גומלי חסדים ורודפי שלום עבדין עובדיה דאהרן ומתייחסין אחריו, והנה בכלל גמילות חסדים חסד של אמת הוא שעושין עם המתים, לכך ואמרת אליהם לנפש לא יטמא, שמצות גמילות חסד זה יניחו לישראל ולא יעסקו בו הם כל זמן שהוא בעמיו, יצא מת מצוה שיעסקו בו כיון שאין לו מתעסקים כמו שדרשו רז"ל, והבן.

ועד השלישי אני בא לפרש אומרו לאמר, כעין פירוש הראשון רק קצת באופן אחר, והוא כי יש בכל דבר פשט וסוד, והפשט הוא הפעולה של המצוה, והסוד הוא הכונה, והפשט הנגלה הוא בבחינת דבור שהוא נגלה וניתן בבחינת דבור, והסוד הוא בבחינת המחשבה ונמסר בבחינת המחשבה. והיינו וידבר ה' אל משה, או ויאמר ה' אל משה, ר"ל רק מה שהיה בבחינת דבור ואמירה, הוא נאמר כפי שפירשו המפרשים לאמר אמירה גלויה. ולדברי אתי שפיר, כי רק הפשוט ניתן לו לאמר אמירה גלויה לכל המון ישראל מחוטב עצים עד שואב מים איש לא נעדר, אבל סוד ה' ליראיו (תהלים כה יד), ליחידי סגולה נמסר, והבן. לכך כאן לא נאמר לאמר, לפי שהמצוה לכהני ה' הוא שהם בני עליה, והרמז גם כן לבני עליה כמו שאבאר, ולכך אמר הכל אף מה שבבחינת מחשבה. ועכשיו נפרש מאמר הפסוק על מכונו, בהקדים מה שפירשתי (בתפלה למשה בתהילים סי' ד') על הפסוק ודעו כי הפלה ה' חסיד לו וגו', עד (תהלים ד ט) בשלום יחדיו אשכבה. על פי מ"ש אור החיים (בפרשה זו) בפסוק (ויקרא כב יב) ובת כהן כי תהיה וגו', כי הגשמיות מתנגד להרוחנית יותר מאש למים עיין שם, אם כן עיקר השלום בחיבור האדם בעצמותו בין הגשמית והרוחנית שבו. ומבואר בשמונה פרקים להרמב"ם כי חסיד הוא המוטבע אשר הכניע כל כחותיו ומדותיו אל הקדושה, וזה אמרו ודעו כי הפלה ה' חסיד לו וגו', על כן בשלום יחדיו אשכבה, והבן (ובמקומו יבוארו שם הפסוקים יותר באריכות). ועל פי זה מבואר בדרך רמז (ויקרא כא א) אמור אל הכהנים, היינו בני עליה שהם כהני ה' בעלי נשמות קדושות, בני אהרן שיהיו תלמודי אהרן הולכים בדרכיו, והתלמודים נקראים בנים בכל מקום, והכונה שיהיו רודפי שלום דהיינו שלום בעצמותן בין הגשמית והרוחנית, ואמרת ר"ל שתאמר אליהם לנפש לא יטמא, ר"ל לעצמותן לנפש לא יטמא, ועל ידי מה הלא הם בני עליה ופרושים מכל עבירה, ומפרש בעמיו, ר"ל על ידי הנהגתם בעמיו בין אדם לחבירו, כי בין אדם למקום אינו יכול להכשילן כל כך, שהם יראים וחרדים ואוהבים את השי"ת ב"ה וב"ש, אבל מכשילן בענינים שבין אדם לחבירו ומתען לומר מצוה לבייש לזה או לריב עמו וכדומה, וגם זה מטמא לנפש ח"ו, וצריך לעיין על עצמו היטב, וה' ישמור נפשינו אמן.

ובמדרש תנחומא (אמור סי' א') אמור אל הכהנים ואמרת אליהם (ויקרא כא א), הרי אמירה שני פעמים, משל לטבח שהיה נכנס ויוצא לפני המלך, אמר לו המלך לא תראה במיתת אדם לעולם, מפני שאתה רואה פני שלא תטמא את הפלטין שלי, כך גזר הקב"ה על הכהנים הנכנסים למקדש שלא יטמאו למת, לפיכך הוא אומר לנפש לא יטמא בעמיו. והוא תמוה דמאי ענין זאת להך קושיא דשתי אמירות הללו למה. גם מה דמסיים לפיכך הוא אומר וכו', צריך ביאור מה דרש בזה במשל הטבח. ובמדרש רבה (ויק"ר כ"ו ה') א"ר ברכיה בשם ר' לוי, משל לישראל וכהן שנכפו וכו', עד העליונים שאין יצר הרע מצוי בהן די באמירה אחת, תחתונים שיצר הרע מצוי בהן הלואי בשתי אמירות יעמודו, הדא הוא דכתיב אמור ואמרת, עד כאן. והוא גם כן תמוה דאם כן בכל המצות יהיה שתי אמירות, ומה נשתנה אזהרה זו דוקא, ויותר היה ראוי להיות כן גבי אזהרות שיש בהן חמדה ותאוה. והנ"ל ליישב הכל על נכון, ולהיות התנחומא והמדרש רבה בקנה אחד עולין, בהקדים הגמרא ב"ב (דף ע"ה ע"ב) אמר ר' אליעזר עתידין צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש וכו', שנאמר (ישעיה ד ג) והיה הנשאר וגו' קדוש יאמר לו, עיין שם. והנה בסנהדרין (דף צ"ב ע"א) איתא תני דבי אליהו צדיקים שעתיד הקב"ה להחיותן, אינן חוזרין לעפרן, שנאמר והיה הנשאר בציון וגו' קדוש יאמר לו, מה קדוש לעולם קיים, אף צדיקים לעולם הם קיימין, עד כאן. ולכאורה נראה כמאמרים חלוקים, דאם נדרש כמשמעו שבאמת יאמרו לפניהם קדוש, אם כן שוב לא נשמע למדרש מה קדוש לעולם קיים והבן, וכן ההיפך. והנ"ל דבקנה אחד עולה, בהקדים המדרש רבה בפרשת קדושים (ויק"ר כ"ד ח') ר' אבון אמר תרתי, העליונים שאין יצר הרע מצוי בהן יש להם קדושה אחת, אבל התחתונים שיצר הרע שולט בהם, הלואי בשתי קדושות יעמודו וכו', ר' אבין אמר אחרי משל וכו', כך בכל יום העליונים מכתירים להקב"ה ג' קדושות, נותן בראשו אחת ושתים בראש בניו וכו'. ופירש הנזר הקודש (בבראשית רבה פרשה ג' סי' ד') על פי מ"ש התורת חיים, כי הג' קדושות הם נגד כתר חכמה בינה, וכתיב (משלי ג יט) בחכמה יסד ארץ, היינו ישראל הנקראים ארץ חפץ (מלאכי ג יב), נאצלו מחכמה, כונן שמים הם המלאכים, בתבונה שנאצלו מבינה, לכך מלאכי השרת שיסודם ממדה השלישי, מזכירין ה' אחר שלש תיבות קדוש קדוש קדוש, שהם כלפי מדות הללו כתר חכמה בינה, ה' צבאות עילת כל העילות, וישראל שנאצלו מחכמה, מזכירין אחר ב' תיבות, עד כאן דברי התורת חיים. וידוע דבשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע (שמות כד ז), זכו לב' מדות חכמה ובינה יחד, והיינו השתי כתרים (עיין שבת פ"ח ע"א), וזהו שאמר נתן שתים בראש בניו היינו חכמה ובינה, ואחד בראש עצמו היינו קדושת כתר, וזה שאמרו בגמרא עתידין צדיקים שיאמר לפניהם קדוש כדרך שאומרים לפני הקב"ה, ר"ל שלעתיד יזכו גם לקדושת כתר ויאמר לפניהם ג' פעמים קדוש, כמו שאומרים לפניו יתברך שמו, עד כאן דברי הנזר הקודש בקצרה. והנה בסמיכות חכמים פירש אמרם ז"ל (בברכות י' ע"א) אהא דכתיב (שמואל א' ב ב) אין קדוש כה' כי אין בלתך, אל תקרי כי אין בלתך, אלא אין לבלותך, כי השלש קדושות פירש התרגום קדיש בשמי מרומא קדיש על ארעא קדיש בעלם עלמיא, וזהו שתים שנתן בראש בניו, כי גם ישראל קדושים בשמים ממעל שגדולים יותר ממלאכי השרת, וקדושים בארץ, ואחת בראש עצמו היינו בחינת הניצחית להיותו חי וקיים לעד, וזהו אין קדוש כה', דמשמע שיש קדוש אלא אינו כה', ואחר כך אמר כי אין בלתך דמשמע אין עוד מלבדו, ועל זה אמר כי אין לבלותך שאתה חי וקיים, והוא תואר קדוש הג' שהשאיר לעצמו. אמנם לעתיד הקב"ה בכחו הגדול יזכה אותנו בבחינת הניצחית גם כן, וזהו שאמר והיה הנשאר בציון וגו' קדוש יאמר לו, מה קדוש לעולם קיים וכו', היינו שנזכה לבחינת קדושה השלישית, עד כאן דבריו ודפח"ח. והנה לכאורה הנזר הקודש והסמיכות חכמים חלוקים בפירוש העטרה השלישית, דלנזר הקודש היינו קדושת כתר, ולהסמיכות חכמים היינו קיום הנצחי. ואני אומר דאלו ואלו דברי א' חיים הן ובקנה אחד עולין, דהא אמרו רז"ל (שהש"ר פ"א ד') אלמלא לא אמרו ישראל למשה דבר אתה עמנו ונשמעה (שמות כ יט), לא היינו שוכחים. והענין הוא כי המושפע מהשי"ת בעצמו יתכן בו הנצחית, מה שאין כן על ידי הפסק, אם כן הכי נמי כל זמן שלא נתקדשו בקדושת כתר, אם כן השתלשלות השפע השופע לנו על ידי עילול הנכבד, ר"ל מעלה הראשונה ית' לכתר ומשם לחכמה מקורינו, אם כן יש הפסק בין העילה הראשונה ובינינו העלול הנכבד הראשון, ולכך נעדר הנצחית, מה שאין כן כשנתקדש בקדושת כתר כמבואר בקנה, אם כן יהיה לנו התואר הנצחית והבן, ואם כן לפי זה אלו שני המאמרים אחד הם אף לפי פירוש הנזר הקודש, והבן. והנה המבואר בנזר הקודש כי שני העטרות של נעשה ונשמע, היינו חכמה ובינה עיין שם, לפי זה דעת לנבון נקל כי אם זה היה בעת אמירתם נעשה ונשמע שהיה קודם נתינת התורה, ממילא בעת נתינת התורה ממש לא יתכן שלא יעלו עוד לאיזה מדריגה, והיינו שנתקדשו בקדושת כתר כמו שיהיה לעתיד, ולכך חרות הוא (שמות לב טז) חירות ממלאך המות (עירובין נ"ד ע"א), והבן, רק אחר כך שחטאו נסתלק אותה קדושה, ונאמר (תהלים פב ז) אכן כאדם תמותון. והנה נ"ל לפרש הפסוק (משלי טז טו) באור פני מלך חיים, כי אור פנים היינו הכתר כי הוא ראשון וקודם לכל והבן, והנה התנחומא אחז החבל בתרין ראשן, כיון שאתה רואה את פני וכו' שלא תטמא הפלטין והבן, ועיין בחן טוב (פרשה זו) מ"ש בשם מורו הרב בזה דשני טעמים הן. ועיין עוד שם שכתב סברא אחת, דעיקר טומאת המת הוא, לפי שהחטא הידוע הוא סבתו והחטא מטמא, אם כן לא שייך זה במת כהן, עיין שם מ"ש לדרכו. ואני אומר כי באמת טעם זה לא שייך בכהן, רק בכהן יש טעם אחר, כיון שאותו השבט לא חטאו, אם כן נשארים הם בקדושת כתר, אף שבעת רגע המיתה נסתלק דנגררים בתר רובא, מכל מקום בחיותם הם בקדושה זו, והיינו רואים פניו כאמור, ולא יראו במיתת אדם כהן שאז נסתלק אותו קדושה דודאי קודם מותו נסתלק, דאם לא כן לא היה מת כי באור פני מלך חיים, וטעם זה לא שייך בישראל שמת דאין בהם הסתלקות מאותה קדושה, דהרי גם בעודנו חי לא היה לו קדושה זו, והבן. ואם כן נצרך לשני אמירות לישראל ולכהנים, דהטעם דשייך בישראל לא שייך בכהנים, והטעם דשייך בכהנים לא שייך בישראל. והכי פירושא דקרא אמור אל הכהנים ואמרת אליהם בעצמם גם כן לנפש לא יטמא, ושלא תאמר שמא דוקא לנפש כהן לא יטמא מטעם האמור אבל לישראל שרי, לכך נאמר בעמיו משמע בכל העם, וזה שסיים לפיכך נאמר וכו' ומבואר התנחומא, והוא כפתור ופרח בס"ד. וזה גם כן דברי המדרש רבה כי ישראל על ידי שיש בהם יצר הרע, השפיע בהם השי"ת קדושות גדולות ויש בהם הבדל מדריגות גדולות בהמקור, ולכך נצרכו לשתי אמירות כל אחד לפי מדריגתו, מה שאין כן המלאכים שאין להם יצר הרע, ודי להם בקדושה אחת ומקור אחד לכולם, די באמירה אחת, והיינו ממש כדברי התנחומא וכדברי ר' אבין בפרשת קדושים, והוא נכון בס"ד.