Angyalhoz hasonló rabbi

וְרַבִּי מֵאִיר, הֵיכִי גְּמַר תּוֹרָה מִפּוּמֵּיהּ דְּאַחֵר? וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב: ״כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה׳ צְבָאוֹת הוּא״. אִם דּוֹמֶה הָרַב לְמַלְאַךְ ה׳ צְבָאוֹת — יְבַקְּשׁוּ תּוֹרָה מִפִּיהוּ, וְאִם לָאו — אַל יְבַקְּשׁוּ תּוֹרָה מִפִּיהוּ!

רק השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבניך ולבני בניך י"ל קרוב להנ"ל כי מי שאין לבבו שלם עם ה' אלקיו אין למודו מצליח והתלמידים מוזהרים מלקבל ממנו כמשאחז"ל אם דומה הרב למלאך ה' צבאות וגו' וה"נ מוזהר הרב היודע בעצמו שאין לבבו שלם ח"ו שלא יחטיא אחרים בלמודו עמם שהרי תורתו לא תעשה פירות נמצא כי הוא מחטיא גם רבים עמו וזהו השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח את הדברים ותסירם מלבבך ח"ו פי' ולא תהי' צדיק גמור ואפ"ה והודעתם לבניך ולבני בניך חלילה לא תעשה כן אלא אם ידעת בנפשך שהוא סר מעם אלקיו ח"ו עכ"פ לא תודיעם לבניך הנח להם וה' ישלח מורה לצדקה להם והנה אחז"ל כל השוכח דבר א' ממשנתו מתחייב בנפשו יכול אפי' תקפה עליו משנתו ת"ל ופן יסורו מלבבך עד שישב ויסירם מלבו י"ל הכוונה כי כל הכופר בתחיית המתים אין לו חלק בתח"ה כמבואר במתניתין ריש פ' חלק והנה הכפירה בזה הוא ממש נמנע מפני ק"ו של חז"ל מאי דלא הוי הוי מאי דהוי לא כ"ש אך כשאנו רואין במופת שהדבר בהיפוך א"כ המופת יותר מהראי' שכליית והנה הלא אחז"ל בענין השכחה קשה עתיקא מחדתא ומי ששוכח דומה לאשה היולדת וקוברת ר"ל ולא ולא יזכה לזכור מהרה מה ששכח וא"כ הרי לפנינו מה דלא הוי הוי מה דהוי לא הוי וה"נ יבוא לכפור בתח"ה ח"ו ויפה דקדקו חז"ל בפסוק השמר לך ושמור נפשך דייקא פן תשכח את הדברים ועי"ז תבוא לכפור ח"ו בתח"ה ותגרום כריתה לנפש ר"ל ע"י כפירתך בתח"ה ומפרש כי הם מסירים מלבבך כל ימי חייך ולא תזכרם עוד וזהו מתנגד מק"ו הנ"ל, אמנם התירוץ על הקושי' באמת הוא כך דודאי מה דהוה לא כל שכן ותח"ה אמת הוא וה"ה השוכח ע"י אונס שתקפה עליו משנתו אה"נ כי יזכירהו ה' ולא יענש ח"ו אם עזרו ה' ללמוד בתחלתו איך לא יעזרהו להזכירו ולהחזיר לו אבידתו אמנם היושב ומסירם מלבו אזי אם תעזבני יום יומים אעזבך הא למה זה דומה למאבד עצמו לדעת ר"ל שזה בודאי לא יקום בתח"ה ה"נ השוכח בשאט ?נפש וא"כ אין ראי' מכאן לתח"ה, והנה להיות העצלות בזה בעו"ה בעסק התורה שכיחי טובא והשכחה נכנסת באין מבין וההזכרה אח"ז קשה מאוד מחדתא ובקל יבוא אדם לכפור עי"ז בתח"ה ויאבד עולמו לגמרי ולא יתן לבו לחלק כנ"ל ע"כ מצוה רבה על כל א' מישראל ללמד ולהודיע לתלמידיו ולבניו זה הענין שלא יבואו ח"ו לידי מכשול ומש"ה מסיים והודעתם לבניך ולבני בניך ענין האמור שלא יכשלו ח"ו:

ועשית כפורת. כסוי מלמעלה רמז שצריך לכסות סודות התורה שלא לגלותם ברבים כי דברים שכסה עתיק יומין אל תגלה אותם וכמ"ש (משלי יא יג) ונאמן רוח מכסה דבר. וכתיב (שם כה ב) כבוד אלהים הסתר דבר. ושני כרובים בדמות מלאכים שנקראו כרובים ובדמות ילדים קטנים להורות שאם הרב דומה למלאך ה' צבאות והוא נקי מן החטא כתינוק בן שנה אז יבקשו תורה מפיהו, וצריך להיות נקי מאלהים ואדם, כי לצאת ידי שמים היו הכרובים פורשי כנפים למעלה ולצאת ידי הבריות היו פניהם איש אל אחיו המורה גם אל השלום הניתן לאוהבי התורה והיו יחדיו תואמים בשלום וריעות, אל הכפורת יהיו פני הכרובים שכל מגמת פניהם יהיה אל התורה שבארון לא כאותן אשר המה חכמים בעיניהם ודורשים לכבוד עצמם ולא לכבוד התורה.

א"י אלה הדברים כו' דבר משה אל בנ"י ככל אשר צוה ה' אותו אליהם. הנה יש להעיר ולשום לב על ענין הזה שבאה בתורה כמה פעמים להודיע לנו כי משרע"ה דבר אל בנ"י כל הדברים אשר צוה ה' אותו וכי בלתי זאת לא נדע כי משרע"ה לא חסר מכל מצות ה' כחוט השערה להודיע את הכל לישראל כללותיהן ופרטותיהן ודקדוקיהן וא"כ מה ספר לנו בזה כי דבר משה אל בנ"י ככל אשר צוה ה' אותו כאומר שלא חסר לעצמו דבר. וכן למעלה נאמר ויאמר משה אל בנ"י ככל אשר צוה ה' את משה. וכן בהרבה מקומות בכתוב ומה משמיענו בזה. אכן יבואר בשנקדים דבריהם ז"ל בגמ' עירובין דנ"ד. א"ר אסי מאי דכתיב כי נעים כי תשמרם בבטנך יכונו יחדיו על שפתותיך אימתי ד"ת נעים כי תשמר'בבטנך ואימתי תשמרם בבטנך בזמן שיכונו יחד על שפתותיך ע"כ. הנה דבריהם ז"ל בזה אינם מובנים ומהו ענין יחום ד"ת אל בטנך. אמנם הנה כבר נתבאר כי סדר בריאת העולם וקיומו ואור העליון המאיר בו הוא דרך השתלשלות העולמות העליונים וצמצומים רבים זה אחר זה דרך עילה ועלול וירידת המדריגות עד עולם העשי' הזה הגשמי. והנה אמנם בהשפעה הבא מאור א"ם ב"ה הגם שלמעלה היא רוחנית זכה וטהורה ובהירה דקה מן הדקה בכ"ז בעברה דרך העולמות למטה ממדה למדה דרך הצנורות הנה מקבל בכל עולם הבחי' של העולם שעובר בו עד שנתעבה מעט מעט עד עולם העשי' הזה שנעשה ממנו דבר גשמי ממש לחם או מזון או שאר דבר טוב לקיום עוה"ז עד שברוב ההמשכות והתפעלות יתהוה ממנו בהבדלה גם דבר טמא ופסולת סיגים ר"ל כנודע. וזה מבואר אעפ"י שאצילת האור מלמעלה הוא טהור וקדוש אין לערוך אליו שום דבר גשמי או פסול חליל'. מ"מ ע"י ריבוי ההמשכות והתמורות במעבר צמצומי העולמות ישתנה מהותו לקבל בחי' העולם העובר על ידו להיות כמהו עד בואו לעוה"ז כנ"ל. והנה מבשרי אחזה כו' הלא המאכל מהסולת המנוקה בכל נקיון וטהרה עכ"פ כשיאכלנו האדם ויתעכל במעיו הנה מהמזון הזה יתהוה פסולת הרבה ופרש הנאמר כי בשעת אכילתו אז אכל הזוהמא והפרש הזה. הלא ראינו מקודם שהי' המאכל הזה יפה ומנוקה מכל פרש וזוהמא. אך הוא הדבר שע"י שנתעכל המזון במעיו וע"י רבוי התמורות והבדלות שעובר המאכל במעיים נתברר המאכל ונעשה המותרות והפרש הזה. והנה זה הדבר מבואר בזוה"ק כי גם המלאכים היורדים לעוה"ז ישתנו לראות בלבוש עוה"ז אשר עוברים בו. וזה הי' ענין המן לחם מן השמים היורד מהאור העליון מעתיקא סתימא שכל העולמו' נזונין בו והוא לחם שמלאכי השרת נזונין ממנו כאשר ירד לעוה"ז אגליד ואשתני זיוויה ומה גם איש לפי אכלו לקטו שהי' נשתנה לפי בחי' הלוקטו לזה נתגשם יותר ולזה מעט שלכך במשרע"ה נאמר לחם אבירים אכל איש זה משה. דקשה וכי משה לבד אכל המן הלא כל ישראל אכלוהו. אך הכוונה כי באותו בחי' רוחניות שאכל משה את המן הי' בחי' של מלאכים שלא נתגשם אצלו יותר מאצל המלאכים לענין זה הי' רק משה לבדו כי הוא הי' יכול לזה כמו שנזון ק"כ יום בין מלאכי מרומים בשמים ולא כל זולתו. והנה כי כן גם בחי' האור תורה והשכל העליון הנשפע אל האדם בעוה"ז הנה גם בחי'האור הזה צריך לירד דרך כל המדות והעולמות בהשתלשלו' המדריגות להשפיע לאדם כאו"א חלקובתורה כמ"ש. אמנם כי הלא האדם עצמו הוא כלי המקבל השכל האלקי הזה הנה הוא ג"כ צריך להיות כלי טהור תוכו כברו בקדושה אז הנה לא ישתנה להמיר האור הרוחני אשר בקרבו והשוכן בתוכו כי אם בלאו הכי הנה גם בקרב האדם הגשמי יצטרך האור להתגשם יותר כמו שהי' אצל המן כמו המשל דלעיל ואז כאשר יתגשם בקרב האדם גם לימודו ודבורו אשר יצאו מפיו הנה יהפך טעמם ואין רוח בם כי נתגשמו בסיבת האדם ונפגמו. כאשר כן הי' אחרי חטא אדה"ר נשתנה התורה מבחי' כתנות אור לכתנות עור וזהו על ידי הפגם נתגשם יותר כנ"ל. אבל לא כן האיש הקדוש אשר רוח ה' נוססה בו הנה האור השכל אשר נשפע עליו לא ישתנה מקדושתו ורוחניותו וכאשר באו הדברים העליונים בקדושה ובטהרה אליו כן יצאו מפיו חיים וקיימים לפני ה' תמיד. כי לכל או"א מבנ"י יש לו חלק בהתורה כמ"ש ותן חלקנו בתורתך ומצות התורה היא ללמוד וללמד חיים הם למוצאיהם בפה ואם האדם הוא קדוש בעצמו הנה התורה העוברת בתוכו תצא מפיו כולה טהורה כמו שניתנה אליו ואם לא ישתנו הדברים בפיו ובקרבו לדברים אחרים גשמיים כנ"ל כמ"ש למעלה. והנה ע"ז הוא שנאמר ברכי נפשי את ה' וכל קרבי את שם קדשו וכן אמרו קדוש שרוי בתוך מעיו וזה ותורתך בתוך מעי כלומר שהאור התורה והקדושה הוא בתוך מעיו בקדושתו ורוחניותו כמו שניתן לו משמים ולא נשתנה בסיבתו לד"א כנ"ל וכמבואר ענין הזה באוה"ח פ' בלק בפ' וישם ה' דבר בפי בלעם ר"ל שם איזה דבר מפסיק ומחיצה בפי בלעם בינו לבין הדבור שיצא מפיו לבל יפגם בעברו דרך מבוי הטנופת הזה לצאת כלו טהור כנ"ל ע"ש. וע"ז אנו מבקשים ונהי' אנחנו וצאצאינו וכו' לומדי תורתך לשמה ר"ל שנהי' טהורי' כ"כ עד שמוצא שפתינו יהי' בקדושה שלא יפגם האור התורה בקרבנו ונהי' לומדים לאחרים תורה לשמה כמו שנתבאר כי בזה יהי' הדברים חיים למוצאיהם וז"פ והערב נא כו' לשון תערובות שיתערב דברי ה' בהתורה שבפינו וגם יצא מפינו בקדושה כמו שניתן לנו כנ"ל. וזהו הענין המבואר בדברי רז"ל כשהיו עוסקים בתור' היו הדברים שמחים כנתינתן מסיני. פי' שיצאו הדברים מפיהם באותו בחי' הקדושה והרוחניו' כמו מאז שניתנו בסירי. וזהו והיו הדברים האלה כו' על לבבך פי' שיהי' בקרבך על לבבך בבחינת הקדושה והמס"נ של אחד. ואהבת. אז אח"כ יצאו מפיך לאור ושננתם לבניך אלו התלמידים בקדושה ההיא כנ"ל. וזהו שאמרו כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא אם הרב דומה למלאך ה' תורה יבקשו מפיהו ואם לאו אל בקשו מפיהו. פי' אם שפתי כהן ישמרו דעת העליון הניתן לו משמים בקדושה ואם הוא דומה למלאך ה' שלא נשתנ' אצלו האור הרוחני אז תורה יבקשו מפיהו ואם לאו שאינו בבחי' הקדושה הזאת הנה בלי ספק נשתנו אצלו הדברים ונתגשמו בסיבתו כנ"ל לכך אל יבקשו מפיהו כי לא כן דבר ה'. והנה זה הוא ענין שבח משרע"ה שהתנבא בבחי' זה הדבר כלומר כי דבר ה' הי' בפיו ממש בלי שום שנוי ושכינה מדברת מתוך גרונו שהי' כולו קודש לה' וכשהי' משה מדבר הי' נחשב כאלו כביכול הש"י מדבר בבחי' העליונה שכתוב בו פה אל פה אדבר בו. והבן. וז"ש ישמח משה במתנת חלקו ר"ל כאשר משרע"ה הי' בצנור הרוחני ההוא שכל דברי הש"י עברו על ידו בלי שום מניעה והשתנות מצידו הנה ישמח משה במתנת חלקו שנתן כל חלקו משלם בכל התורה ומצות ולא נפגם בסיבתו לחסר מהם כחוט השערה כל הימים אשר למד את ישראל הי' בבחי' הגדולה הזאת שכל האורות העליוני' עברו עלידו בלי שום עכוב והשתנות חלילה. וזהו כי עבד נאמן קראת לו בחי' נאמן הוא שלא נשאר אצלו כלום כמו צנור ומעבר טהור ונקי להתלבש בו דבר ה' כביכול כנ"ל. והנה זהו שאמר ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה'. ר"ל שלמדתי אתכם באותו בחי' אשר צוני ה' בלי שום שינוי כנ"ל. ומעתה נכון הוא מ"ש חכז"ל בפתיחתנו כי נעים כי תשמר' בבטנך יכונו יחדיו על שפתיך. שהכוונה בפסוק הוא כי תחלה צריך לשמור הד"ת בבטנך ואח"כ יכונו יחדיו על שפתיך ולזה מפרש ר' אסי אימתי דברי תורה נעים כי תשמרם בבטנך ר"ל שיהי' בבחי' קדוש שרוי בתוך מעיו ואור הנשפע האלקי הניתן לך ישתמר בבטנך שלא ישתנה ויפגם חלילה להתגשם בסיבתך כמו בחי' המאכל שנתבאר לעיל רק והיו הדברים האלה בקדושה וטהרה בתוכך כמ"ש אז יכונו יחד על שפתיך יהיו מוצאיהם על שפתיך ג"כ בקדושה ויחו"ד שזהו יכונו יחו"ד על שפתיך ואימתי תשמרם בבטנך בזמן שיכונו יחד על שפתיך ר"ל שפתיך יהיו שמורים מכל דבר רע כי גם הפה הוא כלי שרת כשלומד תורה צריך שמירה מכל טומאה אז ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך כנ"ל. והנה זהו שהעידה התורה על משרע"ה שהי' כלי מעבר הקדושה תמיד כמ"ש ויאמר משה אל בנ"י ככל אשר צוה ה' את משה כלומר שלא נתעכב בסיבתו כנ"ל. וזה הפי' בכ"מ בתורה וידבר ה' אל משה לאמר. שתיכף כשדיבר ה' אליו הי' לאמר יכול הי'לשלח הדבור לזולתו בלי שום מניע'. וז"ש כאן דבר משה אל בנ"י ככל אשר צוה ה' אותו אליהם שלא נשתנה ולא נחסר רק דבר אליהם כל הדברים בלי חסרון כנ"ל. והבן:

מצות ציצית הוא לבוש לקומת אדם שלא יהיה נגלה עצם האדם. לכך מתעטפין בשעת תפלה כדי להתכסות מן המקטריגים שידוע כי כל עולמות עליונים הם ממש בצלם ודמות האדם בעולם הזה כי כל העולמות נתלים באדם היינו מצד נפש האדם שהיא בגוף מסתמא ענינה בדומה לו. וכמו הגוף מתכסה בלבושים ואין ניכר מומיו ונגע שבבשר ומאני מכבדותא (שבת קיג.) כך כלל התורה היא לבושי הנפש כידוע בסוד חלוקא דרבנן וזהו בעולם הבא כאשר הנפש שבה לשורשה אז לבושים שלה הם השתדלותה בתורה ומצות בעולם הזה. ובגן עדן יש בזה חילוקים בין גן עדן עליון לתחתון כמו שכתוב בזוהר (ח"ב רי ריש ע"ב) וכמו שכתבתי במקום אחר. ובעולם הזה כפי ענין המצות לגוף כך הם לנפש ודרך משל מצות דאכילה שמוסיפים חיות לגוף כך המצוה שבה מוסיף חיות לנפש ועל ידי כזיתא פסחא נפתח הפה לומר הלולא דפקע אגרא (פסחים פה סוף ע"ב) שהוא מצד הוספת חיזוק וכח וחיות. ומצות דמקום מזוזה ומעקה וכדומה הם גודרים מקום לנפש גם כן וכטעם וכתבתם על מזוזות וגו' למען ירבו וגו' על האדמה והגם שגלו הענין מתקיים בנפש. כי עיקר ארץ ישראל היינו מקום קבוע לקדושה וכטעם הקובע מקום לתפלתו אלהי אברהם בעזרו (ברכות ו:) כי זה עיקר ענין אברהם אבינו ע"ה להיות קביעות מקום לקדושתו יתברך אצלו לא כבתחלה שאין קביעות פעמים זה צדיק ובדור אחר צדיק אחר מזרע אחר. אבל אברהם אבינו ע"ה קבע מקום להשם יתברך שיהיה רק אצלו. והיינו כי אדם נקרא הולך שאין לו מקום קבוע שאינו קבוע תמיד במדריגה אחד פעם כך ופעם כך. אבל אברהם אבינו ע"ה נקרא אב העולם היינו יסוד הבנין שעליו עיקר הקביעות מקום. וכמו דרך משל אדם שיש לו בית ומקום אף על פי שהולך תדיר בשווקים ורחובות לעולם דעתו לחזור למקומו ולקיבעא קמא ונקרא שיש לו מקום ודעתו תמיד אמקומו. וזה כל עיקר עסק אברהם אבינו ע"ה לבנות יסוד קיים בלב שזה לא ימוט לעולם אף אם ילך בכל אשר ילכו מחשבותיו ורצונותיו מכל מקום היסוד קבוע וקיים בלב מדביקות בהשם יתברך לא ימוט. ולפיכך נתברך בירושת הארץ שהוא הבטחת קביעות מקום שאף שגלו מכל מקום דעתם להתם ולעולם כל מחשבת ישראל רק על ענין יהדותם ושורש היהדות תקוע בלבם אף אם ילכו למקום שילכו בגוף ובנפש. ועל ידי מצות מזוזה ביחוד זוכה לקדושת קביעות מקום לנפש וכיוצא בכל המצות. ומצות ציצית בבגדיו היא להלביש ולכסות כל המומין שבגוף ורובו ככולו ולכך די בעטיפת ראשו ורובו דעל ידי זה כולו מכוסה בכסוי גמור עד שאין שום בריה מכרת מה שבלבו רק השם יתברך בלבד ואין מקום לקטרוג. ומצינו משה רבינו ע"ה אמר וידועים לשבטיכם שאין מכירם כשבא מעוטף בטליתו וידוע דברי הזוהר על פסוק ואתה תחזה שמשה רבינו ע"ה היה יודע להכיר אדם בראיה בלבד. רק על ידי עטיפת טלית של מצוה אי אפשר להכיר עוד. וזהו על העבר הוא כסוי מומיו ועל להבא מאני מכבדותא הוא מה שגורם וזכרתם את כל מצות וגו' ולא תתורו וגו' כדרך התינוק המתחבר לבזויים עושים לו בגדים יפים על ידי זה נפרש מעצמו מלהתחבר לריקנים ולעשות כמעשיהם רק מתחבר לנכבדים כערכו. וענין רב קטינא ומלאכא (מנחות מא.) מה שלא לבש ציצית נראה דשמו מעיד עליו דהיה לקטנותו ושפלותו בעיני עצמו שאין ראוי להתכבד כלל וחטאתו נגדו תמיד ולא רצה לכסותה כי על ידי כסוי הציצית היא נכסית גם מעיני עצמו. וזה שפלות יתירה ובאמת נקרא רב ותואר רב רק כשיש תלמיד על דרך שאמרו (ב"ק ב.) אבות מכלל דאיכא תולדות וכך תואר רב תואר הייחס שהוא רב של איזה אדם ואינו קטן. ואמרו ז"ל (מו"ק יז.) אם הרב דומה למלאך ה' צבאות כו' שנאמר כי מלאך וגו' תארו כל רב במלאך כי המלאכים הם כפי הדורות כמו שאמרו ז"ל (מדרש רבה איכה פרשה א, ו וספרי האזינו) על תשי שמתישין כח פמליא של מעלה כפי ישראל שבדור כך המלאכים. ומצד בקשת התורה מרב הוא רק מצד שהוא שליח ה' כי עיקר קבלת תורה הוא מהשם יתברך כמו שכתוב כי ה' יתן חכמה מפיו וגו' והמקבל מרב צריך שידע שהוא מלאך ה' צבאות. תואר צבאות בכאן שהוא על צבאי צבאות שונות כי רבוא רבבן קדמוהי וכך בעולם יש הרבה משפיעים ומקבלים דוגמת רב ותלמיד. ותואר צבאות הוא מצד הרבוי ושייך לענין הקבלה שמקבלים מהשם יתברך על ידי שליח. ולכך חנה קראתו כן שהולידה שמואל רבן של נביאים שידוע שקבלת הנביאים משם זה וכמו שאמרו ז"ל (ויקרא רבה ריש פרשה א) דהנביא נקרא מלאך שנאמר חגי מלאך ה' במלאכות ה'. כי עיקר שם נביא מלשון ניב שפתיים שהוא דבור לזולת כמו אהרן יהיה נביאך. וזהו מצד רבוי צבאותיו ולא מצד היחוד דאז לא ילמדו עוד וגו'. וכל רב מלאך וממש דומה למלאך שבאותו דור. ולפי שהקושיא על רב קטינא הוא מצד תואר רב שעליו דעל ידי שפלותו זה זכה לתואר רב דמאן דאיהו זעיר איהו רב וממילא אין כאן עוד שפלות. ותואר רב קודם דוגמת שלמעלה דרק במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו וגדולתו קודמת. ולכן נגלה עליו מלאכא להוכיחו על זה דהוא רב ודומה למלאך ה' צבאות ואין ראוי לילך בשפלות כזה וציצת מה תהא עליה שהשם יתברך חפץ להיות מצויינים בעולם הזה בלבוש כבוד. וזה שאמר בעידן רתחא ענשינן חס ושלום בעת זעם ושליטת מקטריגים אז ענשינן וצריך לכסוי דלבוש. מה שאין כן בעת רצון דאין עוד מלבדו והשם יתברך מכיר הלב אני את דכא אשכון (סוטה ה.) וצריך להיות שפלותו על פניו ומתגעגע כבן לפני אביו בהכרת חסרונו. מה שאין כן בעידן כו' שנגד זה חוט של ציצית רצועה בישא לאלקאה כו' (זח"ג קעה ע"א) וכאשר היא מקיפתו אין מתיירא עוד. וצריך להתעטף בלבוש של יראת שמים שעל זה רומז הציצית דמהפך היראה דעונשים ליראה מהשם יתברך וזוכה לתוקף האהבה על ידי היראה בדרגא דויגבה לבו בדרכי ה' האמור ביהושפט שנקרא כן לשון משפט כי זה מדריגתו וכן הוא הקים שופטים כמפורש בדברי הימים ב'. והמשפט לאלהים הוא שכן נקראים הדיינים דרגא דגבורה כי על ידי היראה היא הגבורה דכבישת היצר וכמו שכתוב ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו ואומר רק אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני וגו' כי היראה דוגמת ציצית דעל ידה בא לולא תתורו על ידי שמכיר כבודו שלבוש במלבושי כבוד כנ"ל כך יראת שמים החופפת על פני האדם. ורז"ל אמרו (נדרים כ.) על פסוק בעבור תהיה יראתו וגו' זו הבושה והיינו מה שאמרו (ברכות כח:) כשאדם עובר עבירה אומר ולואי שלא יראני אדם והוא מצד הבושה ממורא בשר ודם ומי שיש לו יראתו היינו מורא המקום הוא מתבייש מלפניו יתברך לעבור. והבושה אינו מצד השפלות דהבזויים ביותר אינם בני בושת ועיקר הבושה הוא לפי המעלה והכבוד ועל ידי ההתקרבות כבן לפני אביו שהקב"ה משפיל את עצמו כך האדם לעומתו בתכלית השפלות ואז אני את דכא כטעם ה' צילך. אבל היראה הוא כעבד לפני אדון שהשם יתברך מרומם ומנושא אז האדם כדוגמתו גם כן מכיר כבודו לא כבוד מדומה רק איך הוא מעשה ידי יוצר הכל יתברך שמו ונזכר משורשו שהוא ממקום גבוה ואיך ישתקע עצמו בדברים פחותים. וכטעם (שבועות מז:) עבד מלך מלך כי מצד שהוא עבד מלך הוא מתנהג גם כן בטכסיסי מלכות ובדרך כבוד כראוי לעבד מלך. ועל ידי זה זוכה להכנעה וענוה דמדת יעקב אבינו ע"ה שאינו מצד שפלותו המביא להשתקעות חס ושלום שגורם מרה שחורה רק על ידי שמחת לב דמבקשי ה' הוא מכיר ערכו.

עוֹד רָאִיתִי לִכְתֹּב דָּבָר אֶחָד בְּפֵרוּשׁ מִפְּנִי שֶׁרָאִיתִי שֶׁהַרְבֵּה אֲנָשִׁים מֻרְגָּלִין בָּזֶה, וְהוּא כְּשֶׁדּוֹרֵשׁ אֶחָד בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ אָסוּר עַל פִּי הַדִּין לְהַלְעִיג מִמֶּנּוּ וְלוֹמַר, שֶׁאֵין בִּדְרָשׁוֹתָיו מַמָּשׁ וְשֶׁאֵין מַה לִּשְׁמֹעַ, וּבַעֲוֹנוֹתֵינוּ הָרַבִּים, רָאִינוּ שֶׁהַרְבֵּה אֲנָשִׁים פְּרוּצִּין בָּזֶה, וְלֹא יַחְשְׁבוּ הַלַּעַג הַזֶּה לְאִסוּר כְּלָל, וְעַל פִּי הַדִּין הוּא לָשׁוֹן הָרָע גְּמוּרָה, שֶׁעַל יְדֵי דִּבּוּר כָּזֶה מָצּוּי הוּא שֶׁגּוֹרֵם הֶזֵּק לַחֲבֵרוֹ בְּמָמוֹנוֹ וְכַמָּה פְּעָמִים צַעַר וּבִיּוּשׁ גַּם כֵּן, כִּי לוּ יְהִי שֶׁהוּא דְּבַר אֱמֶת, הֲלֹא לָשׁוֹן הָרָע אָסוּר אֲפִלּוּ עַל אֱמֶת, כִּי מַה תּוֹעֶלֶת מְכַוֵּן הַמַּלְעִיג וּמִתְלוֹצֵּץ אַחַר זֶה בְּלֵיצָּנוּתוֹ, כִּי אִם בַּעַל נֶפֶשׁ הוּא, אַדְּרַבָּה, צָרִיךְ לְיַעֵץ לוֹ אַחַר כָּךְ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְּמוֹ וּלְהַעֲרִיךְ לְפָנָיו, שֶׁיֹּאמַר בָּאֳפָנִים אֲחֵרִים, שֶׁבְּאֹפֶן זֶה שֶׁהוּא אוֹמֵר עַתָּה, אֵין דְּבָרָיו נִשְׁמָּעִים, וּבְעֵצָּה זוֹ הָיָה מְּקַיֵּם גַּם כֵּן "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", וְעַל כָּל פָּנִים שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹתוֹ עַל יְדֵי זֶה לְלַעַג בְּפִי הַבְּרִיּוֹת, (כה) וְלֹא מְהַנִּי בָּזֶה הֶתֵּרָא דְּאַפֵּי תְּלָתָא * כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְתִּי הֵיטֵב בִּבְאֵר מַיִם חַיִּים.

והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה' אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך. כל יעודי הפרשה הזאת יעודים גופניים בתועלת הגוף בעוה"ז שהם הכנה לחיי העוה"ב. ונכלל עוד תועלת במלת עקב כי יעודים גופניים אלו הוא השכר הקל והשפל שיש לאדם, כי כן העקב שפל הגוף, אבל השכר הגדול והעצום שהוא זיו השכינה נכלל במלת והיה שהוא כולל השם המיוחד, וזהו שסיימה פרשה של מעלה היום לעשותם וסמיך ליה והיה עקב, לרמוז כי בעשייתם היום הזה יהיה שכרו זיו השכינה, אבל רצתה התורה לבאר על המורגש ולהאריך בו ולרמוז על המושכל ולקצר בו כי כן המנהג בכל התורה. ודרשו רז"ל בלשון עקב שהוא אזהרה לאדם על המצות שאדם דש בעקביו שלא יקל בהן, לפי שיש בני אדם שאינן חוששין בקצת מצות שהן קלות בעיניהם ודשין אותן בעקב, וכבר גלו לנו רז"ל כי עונש המצות שאדם מזלזל בהן ודש אותן בעקביו בעוה"ז מקיף אותו ליום הדין, שנאמר (תהילים מ״ט:ו׳) עון עקבי יסובני. ועוד יכלול עון עקבי יסובני, שבא להזהיר על אותן מצות שהוא חייב לפסוע בהן והן פסיעות של מצוה, כגון ללכת אל בית הכנסת ולבית המדרש ולבקר את החולים וללוות את המתים ולנחם אבלים, כל אלו מצות של פסיעות ושכרן גדול, וכבר אמרו רז"ל שאפילו בשבת מותר לו לרוץ לבית הכנסת שנאמר (הושע י״א:י׳) אחרי ה' ילכו כאריה ישאג, ואם אינו מקיים מצות של פסיעות אותו עון יסובהו ליום הדין, זהו עון עקבי יסובני. וכן אם פוסע לדבר עברה אותו עון יסבהו ליום הדין כמו כן, שכן מצינו בבתו של ר' חנינא בן תרדיון שנגזר עליה לישב בקובה של זונות בעון שדקדקה בפסיעותיה לפני גדולי רומי, והצדיקה עליה את הדין ואמרה (ירמיהו ל״ב:י״ט) גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם, כלומר אפילו בדקדוק פסיעות. הא למדת שהאדם נוטל שכר על פסיעותיו כפי הדרך שהוא הולך בה, זהו והיה עקב תשמעון.