טור אורך חיים קכד,ה
ושמעתי מאבא מורי שהיה אומר על כל ברכה וברכה שהיה שומע בכל מקום ברוך הוא וברוך שמו וזהו שאמר משה רבינו כי שם יהוה אקרא הבו גודל לאלהינו ועוד אפי' כשמזכירין צדיק בשר ודם צריך לברכו שנאמר זכר צדיק לברכה
על כל ברכה שאדם שומע בכל מקום אומר ברוך הוא וברוך שמו:
על כל ברכה. ופשוט דאם עסוק במקום שאינו רשאי להפסיק אסור לאומרו עמ"ש סי' נ"ו:
וק"ו בברכה שהש"ץ מוציאו י"ח כגון ברכת שופר ומגילה שלא יפסיק לענות ברוך הוא וברוך שמו:
(כא) אומר וכו' - ואם הוא עומד במקום שאינו רשאי להפסיק כגון בפסד"ז וכ"ש בברכת ק"ש אפילו בין הפרקים אסור לאמרו וכן אם שמע ברכה שחייב בו והוא מתכוין לצאת ע"י המברך כברכת שופר ומגילה וקידוש וכה"ג אין לענות ב"ה וב"ש דשומע כעונה וכמאן דאמר בעצמו הברכה דמיא והוי הפסק בברכה ועיין בח"א דנשאר בצ"ע לענין דיעבד ונ"ל דבדיעבד אין להחמיר בזה עיין בספר מגן גבורים מש"כ בשם מעשה רוקח:
(ח) בדבור - ואפילו ברוך הוא וב"ש אסור לומר כיון שלא הוזכרה בגמרא אבל אמן מותר לענות על כל ברכה ששומע אפי' באמצע פסוק של פסוקי דזמרה אם הוא במקום דסליק ענינא וכן כל ברכת הודאה מותר לברך כמו אשר יצר לאחר עשיית צרכיו וכיוצא בזה וכן לענות מודים דרבנן וכן לענות ק"ש עם הצבור שצריך שיקרא עמהם פסוק ראשון קורא ומכ"ש דמותר להפסיק לקדיש ולקדושה ולברכו:
כתב הטור בשם הרא"ש, שאביו הנהיג שעל כל ברכה שאדם שומע יאמר "ברוך הוא וברוך שמו". שהרי אפילו כשמזכירין צדיק בשר ודם צריך לברכו, כל שכן צדיקו של עולם יתברך ויתעלה. וזהו שאמר משה: "כי שם יהוה אקרא – הבו גודל לאלהינו", עיין שם. ופשוט הוא דזהו בסתם ברכות, שאין העונה צריך לצאת בה. אבל כשצריך לצאת בה, כמו ברכות של קידוש והבדלה, ושל תקיעת שופר, ושל מקרא מגילה – אסור לענות, דהוי הפסק. ומטעם זה יש הרבה מן הגדולים שאין דעתם נוחה מזה, מפני ההמון שאינם יודעים זה וסוברים שחיוב הוא על כל ברכה לענות "ברוך הוא וברוך שמו". ואינם יוצאים בברכות חובה, מפני שעונים גם באלו. ובעיקר הטעם לא אבין, דמה שייך שצריך לברכו? הלא המברך בעצמו מברכו, שאומר "ברוך אתה יהוה". ועוד: דאם כן בכל התפילה כשמזכירים שם יהוה, נאמר "ברוך הוא וברוך שמו". וצריך עיון.
אִם הַשּׁוֹמֵעַ הוּא עוֹמֵד בְּמָקוֹם שֶׁאָסוּר לוֹ לְהַפְסִיק, לֹא יֹאמַר בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ. וְכֵן אִם הוּא שׁוֹמֵעַ בְּרָכָה שֶׁגַּם הוּא צָרִיךְ לָצֵאת בִּבְרָכָה זֹאת שֶׁתְּהֵא נֶחְשֶׁבֶת לוֹ כְּאִלּוּ אֲמָרָהּ בְּעַצְמוֹ, כְּגוֹן בִּרְכוֹת הַשּׁוֹפָר וּבִרְכוֹת הַמְּגִלָּה, לֹא יֹאמַר, בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ, מִשּׁוּם דְּזֶה הֲוֵי הֶפְסֵק בְּאֶמְצַע הַבְּרָכָה (דָגוּל מֵרְבָבָה סִימָן קכד). וּלְעִנְיַן עֲנִיַּת אָמֵן אִם הוּא עוֹמֵד בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לְהַפְסִיק, יְבֹאַר אִם יִרְצֶה הַשֵּׁם לְקַמָּן בִּמְקוֹמוֹ (בְּסִימָן יד וּבְסִימָן טז).
ובברכת יוצר וערבית אני אומר עם שליח צבור בנחת כי אין אדם יכול לכוין תדיר עם החזן בשתיקה וגם אם היה אדם מכוין לדברי שליח צבור בשתיקה ובאמצע הברכה פנה לבו לדברים אחרים הרי הפסיד הברכה כי הפסיק באמצעיתה אבל כשאדם קורא בפיו ואף אם קרא מקצתה בלא כוונה יצא כדאמרינן בברכות (י"ג) עד כאן מצות כוונה וקריאה מכאן ואילך מצות קריאה בלא כונה ואמרינן בירושלמי (ברכות פ"ב ה"ד) מחזיקנא טיבותא לרישי דכי מטינא למודים כרע מנפשיה וכשאני מגיע לסוף הברכה אני ממהר לסיים ברכתי קודם שיסיים החזן ברכתו ומכוין אני לענות אמן אחר ברכת החזן וגם דבר פשוט הוא שאין לומר קדיש עם החזן כי אין אומרים קדיש אלא בעשרה וצריך להבין לחזן ולענות אמן יהא שמיה רבא אחריו כמו כן בקדושה אומר החזן נקדישך ונעריצך וכו' עד שמגיע לקדוש ואז עונין הצבור קדוש ובסליחות נהגו להפסיק בוסלח אתה אף על פי שאומרו פעם שנית מאי נפקא מינה כמה פעמים כופל ושונה בסליחות ותחנונים והלא הוא מתחיל כל סליחה סלח לנו אבינו וכו' אף על פי שכבר אמר אותו בתפלה ושמעתי מאבא מארי ז"ל שהיה אומר על כל ברכה וברכה שהיה שומע בכל מקום ברוך הוא וברוך שמו וזה הוא שאמר משה רבינו עליו השלום כי שם יהוה אקרא הבו גודל לאלהינו ועוד אפילו כשמזכיר לצדיק בשר ודם צריך לברכו שנאמר זכר צדיק לברכה וגם שמעתי כל העולם שאומרים יתעלה וישתבח כשאומר החזן ברכו ולכן מאריך בו החזן וסימן לדבר מודים שמאריך בו החזן כדי שיאמרו הקהל מודים דרבנן.
וכל העונה אמן וכו'. הכי איתא בברכות דף נ"ג וראיתי להעיר בזה מה שנתקשה אצלי זה ימים בדברי הרב החסיד מהר"ש אבוהב בספרו דבר שמואל בתשובה סי' רצ"ה שכתב שם מסברא דנפשיה שהשומע ברכה מן הברכות שהוא חייב בה והוא מתכוין לצאת מפי המברך אין לו לענות ברוך הוא וברוך שמו כשמזכיר השם המברך כמו שעושים בכל שאר ברכות כי זה נקרא הפסק וכיון שנחשב לו השמיעה כאילו מברך הוא עצמו פיו ולבו שוים באמירת אותה הברכה שמברך חבירו הוי כמפסיק בברכה עצמה ומוסיף ומשנה מטבע שטבעו חכמים בברכות לכן השומע יחדל ולו דומיה תהלה ע"כ והגם שלכאורה הסברא מצד עצמה היא נכונה מ"מ בואו ונדון מצד אחר לראות איזה הדרך ישכון אור האמת והצדק. וריש מילין אומר דאם אנו רוצים לדמות השומע כדי לצאת כאילו הוא מברך ממש בכל פרטיו א"כ אפילו אמן אין לו לענות דהא קי"ל העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה מגונה ואין לו לענות אלא באותם הברכות שתקנו חז"ל וכמ"ש רבינו לקמן דף ט"ז והרב ב"י או"ח סימן רט"ו הרי דאינו דומה למברך ממש. ומה שתקנו חז"ל לענות אמן אחר כל ברכה וברכה ובפרט למי שרוצה לצאת ידי חובתו אינו לענין לצאת דפשיטא דגם אם לא ענה אמן יצא וכמ"ש רבינו בריש הל' זו כל השומע ברכה מן הברכות מתחילתה ועד סופה ונתכוון לצאת בה ידי חובתו יצא ואע"פ שלא ענה אמן ע"כ והעדיפות שיש בעניית אמן אינו אלא כדי שיתחשב לו כאילו בירך אותה ברכה הוא עצמו בפועל ולא עוד לאפוקי אידך מאן דאמר דהוא יותר מן המברך כדאיתא בגמרא אבל לעולם דאינו ממש כמוהו דסוף כל סוף זה בכח וזה בפועל מעתה גם בברוך הוא וברוך שמו שעונה אחר המברך הכי נמי מצי לענות ותדע דדברי הרא"ש שהביא הרב גופיה באותה תשובה הכי מוכחי להדיא שכתב וז"ל ואבא מארי ז"ל על כל ברכה שהיה שומע בכל מקום היה עונה ברוך הוא וברוך שמו וכו' הרי דעל כל ברכה ובכל מקום קאמר דמשמע בין יצא כבר בין אם דעתו לצאת בברכת המברך לעולם היה עונה ברוך הוא וברוך שמו ואם איתא שיש חילוק זה בדבר הוה ליה להרא"ש ז"ל לפרש דבריו דדוקא בברכה שלא היה יוצא בה הוא דהוה עביד הכי ולא למסתם סתומי ולכתוב דרך כלל לתת מקום לטעות בדבריו בקל כאמור.
גם הטור והרב ב"י בשלחנו הטהור סי' קכ"ד העתיקו דברי הרא"ש ז"ל ושוב כתבו דין עניית אמן אחר כל ברכה בין לאותם שיצאו בין לאותם שרוצים לצאת כלומר דקאי בין לענין עניית ב"ה וב"ש בין לענין אמן הגם דבאמת מדקבעה הרב ב"י שם בשני סעיפים מורה דכוונתו דבראשון לא הוצרך לבארו כי פשוט הוא דהא על כל ברכה ובכל מקום קאמר בלי שום חילוק כלל ועיקר גם המפרשים ז"ל שם לא הזכירו שום חילוק בזה עיין עליהם. ושם ראיתי להרב בעל הלבושים ז"ל שאחר שכתב דהש"צ מחזיר התפילה להוציא את שאינו בקי וכתב שגם הבקי צריך הוא לכוין וכו' ועל שניהם כתב שיענו על כל ברכה ברוך הוא וב"ש וכו'. משמע להדיא שהבין ז"ל הדברים כפשוטן כאמור ודברי הרא"ש הללו מוצאם ומובאם מהסוגיא דיומא דף ל"ז תניא רבי אומר כי שם יהוה אקרא הבו גודל לאלהינו אמר להם משה לישראל בשעה שאני מזכיר שמו של הקדוש ברוך הוא אתם הבו גודל חנניה בן אחי רבי יהושע אומר זכר צדיק לברכה אמר להם נביא לישראל בשעה שאני מזכיר צדיק עולמים אתם תנו ברכה ע"כ ועל זה בא הרא"ש ז"ל לומר דעל כל מין ברכה קאמר תלמודא דיש לו לענות ב"ה וב"ש.
גם מצד אחר א"א לנו לומר שיהא המכוין לצאת דומה בדומה בכל פרטיו למברך דהרי במתפלל תפלת י"ח אסור לו להפסיק תפילתו לשום דבר ואפילו לאמן יהא שמיה רבא דחמיר ואיכא מאן דאמר דאפילו עוסק במעשה מרכבה פוסק כדאיתא בפרק מי שמתו (ברכות דף כ"א) אפ"ה מסיק תלמודא התם דבתפילת י"ח אינו פוסק ומכ"ש לאמן גרידא ופסקו הרב ב"י סוף סי' ק"ד ואילו בשומע תפילת י"ח מהש"צ כדי לצאת פסק הטור והרב ב"י סי' קכ"ד להדיא דיש להשומעים לכוין הברכות ולענות בין אותם שיצאו בין אותם שיוצאים מהש"צ עיי"ש ואם איתא איך יכולים היוצאים מהש"צ להפסיק ולענות אמן הא כיון דהם צריכים לכוין מלה במלה מהש"צ הרי הם מפסיקים בעניית אמן בהכרח דנאסר למתפללים כאמור ומכיון שכבר הוכחנו דגם בלא עניית אמן הם יוצאים היה להם לשתוק ולכוין ותו לא דבכולי תלמודא קי"ל שומע כעונה ועיקרו בסוכה דף ל"ח דבעי תלמודא שמע ולא ענה מאי ומתרץ חכימיא וספריא ורישי עמא ודרשיא אמרו שמע ולא ענה יצא והיינו פסקו של רבינו שהזכרנו לעיל ומכח זה פסק גם כן הטור והרב ב"י סי' ק"ד שמי שעומד ומתפלל אינו פוסק לא לקדיש ולא לקדושה אלא ישתוק ויכוין למה שאומר הש"צ ויהא כעונה ור"ת ור"י כתבו דאין לו לשתוק דכיון דשומע כעונה הוה ליה הפסק וכו' הרי דאלים כוחיה דשומע ומכוין שהוא כעונה ממש עד שמכח זה אסרו הגאונים ז"ל אפילו לשתוק בשמונה עשרה ולכוין לקדיש וקדושה וכ"כ הרב ב"י שם והוא מדברי התוס' ורש"י ז"ל בסוגיא דסוכה שם. ומכל האמור יצא לנו דאין לדמות העונה כאילו מברך ממש בכל פרטיו ועניית האמן שעונה דנאסרה למברך עצמו הותרה לו משום דכיון שזה אינו אלא להודות על הברכה שבירך האחר וכדי שתחשב לו כאילו ברכה הוא עצמו שמאמין בה ולכך הוא עונה אמן חשיב כמו ענין הברכה עצמה ולא מקרי הפסק הוא הדין והוא הטעם בברוך הוא וברוך שמו כיון שהוא להודות ולגדל שמו יתברך שיצא מפי המברך אין זה חשיב הפסק דודאי הוי נמי מעין הברכה. והגע עצמך אם בדיעבד בירך ואמר ברוך אתה יהוה ברוך הוא וברוך שמו אלהינו מלך העולם וכו' אף ששינה מטבע הברכה שתיקנו חז"ל וכי בשביל זה נאמר דהוה ליה כמי שלא בירך ויחזור לברך הא ליתא כמבואר מדברי רבינו לעיל הל' יהוה וכמ"ש מרן הקדוש שם עיין עליו.
גם במודים דרבנן פסק הטור והרב ב"י סימן קכ"ז שיש להצבור לשחות וכו' ומייתי מהירושלמי דקתני הכל שוחין במודים וכו' ולא מפליג בין מי שיצא כבר לבין מי שיוצא מהש"צ והיינו טעמא משום דגם זה לא חשיב הפסק דהוי מעין התפילה והמודים עצמו שאומר הש"צ. גם הרא"ש ז"ל גופיה הביא שם שיש סכום מסויים לברכות של י"ח ורמז גדול ולפיכך צריך לאומרם בכיוון ומעין זה הזכיר ג"כ הרב ב"י סימן קכ"ד משם האבודרהם ז"ל ואפ"ה התירו לעונים משום דאין זה הפסק ע"פ האמור ומבואר והסברא והמנהג הם עמודי ההוראה שהרי בכל תפוצות ישראל אשר שמענו שמעם בכל הברכות שהש"צ מברך להוציא את הרבים ידי חובתם ובכללם ברכת שופר והלל ומגילה וכיוצא כל הקהל כאחד עונים ואומרים ברוך הוא וברוך שמו וכו' וא"כ בואו ונאמר ששום אחד מכל קהל עדת ישראל לא יצאו ידי חובת ברכות אלו מעולם או שעשו שלא כהוגן שהרי הפסיקו בברכה בעניית ב"ה וב"ש וידוע דגדול המנהג וכמ"ש התוספות בברכות דף כ"א עיין עליו ולא לישתמיט שום פוסק ראשון או אחרון ז"ל דלימא כי הך חידושא ועוד אני מעיד שאפילו בק"ק ספרדים שהיה מתפלל בו הרב החסיד הנ"ל כאשר הוא מפורסם לכל לא ראיתי ולא שמעתי מי שעושה כן ואחרי נשיקת עפרות זהב לו חס לן שלא לחוש לכבוד המקום ב"ה ולמנוע עצמינו מלגדל ולרומם שמו הגדול ב"ה לעד ובפרט ע"פ הסוד שאומרים שיש סוד גדול וכוונה עצומה בענית ב"ה וב"ש אמן על כל ברכה ותהלה. גם הרב הגדול ר"מ ואב"ד כמהר"ר יצחק פאציפיקו נר"ו הודה לדברי וחבר גם הוא פסק על זה בראיות נכונות.