Mefárszemim

מְפַרְסְמִין אֶת הַחֲנֵפִין מִפְּנֵי חִילּוּל הַשֵּׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקוֹ וְעָשָׂה עָוֶל וְנָתַתִּי מִכְשׁוֹל לְפָנָיו״. תְּשׁוּבַת הַמּוּחְלָטִין מְעַכֶּבֶת הַפּוּרְעָנוּת, וְאַף עַל פִּי שֶׁנֶּחְתַּם עָלָיו גְּזַר דִּין שֶׁל פּוּרְעָנוּת.

הַמּוֹכִיחַ אֶת חֲבֵרוֹ תְּחִלָּה לֹא יְדַבֵּר לוֹ קָשׁוֹת עַד שֶׁיַּכְלִימֶנּוּ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט יז) "וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא". כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים יָכוֹל אַתָּה מוֹכִיחוֹ וּפָנָיו מִשְׁתַּנּוֹת תַּלְמוּד לוֹמַר וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. מִכָּאן שֶׁאָסוּר לָאָדָם לְהַכְלִים אֶת יִשְׂרָאֵל וְכָל שֶׁכֵּן בָּרַבִּים. אַף עַל פִּי שֶׁהַמַּכְלִים אֶת חֲבֵרוֹ אֵינוֹ לוֹקֶה עָלָיו עָוֹן גָּדוֹל הוּא. כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים (גמרא סנהדרין קז א) "הַמַּלְבִּין פְּנֵי חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים אֵין לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא". לְפִיכָךְ צָרִיךְ אָדָם לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְבַיֵּשׁ חֲבֵרוֹ בָּרַבִּים בֵּין קָטָן בֵּין גָּדוֹל. וְלֹא יִקְרָא לוֹ בְּשֵׁם שֶׁהוּא בּוֹשׁ מִמֶּנּוּ. וְלֹא יְסַפֵּר לְפָנָיו דָּבָר שֶׁהוּא בּוֹשׁ מִמֶּנּוּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּדְבָרִים שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ. אֲבָל בְּדִבְרֵי שָׁמַיִם אִם לֹא חָזַר בּוֹ בַּסֵּתֶר מַכְלִימִין אוֹתוֹ בָּרַבִּים וּמְפַרְסְמִים חֶטְאוֹ וּמְחָרְפִים אוֹתוֹ בְּפָנָיו וּמְבַזִּין וּמְקַלְּלִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיַּחֲזֹר לַמּוּטָב כְּמוֹ שֶׁעָשׂוּ כָּל הַנְּבִיאִים בְּיִשְׂרָאֵל:

מפרסמין את החנפין - שהן רשעים ומראין עצמן כצדיקים אם יש מכיר במעשיו מצוה לפרסמו מפני חילול השם שבני אדם למידין ממעשיו שסבורין עליו שהוא צדיק ועוד כשבא עליו פורענות בני אדם אומרים מה הועיל לו זכותו:

שנאמר ובשוב צדיק מצדקו - סיפיה דקרא ונתתי מכשול לפניו אני ממציא לידו חטא גלוי לכל שיכשל בו וידעו את מעשיו:

המוחלטין - רשעים גמורין:

מַחְוִי רַב יְהוּדָה: בְּראוֹתוֹ מָקוֹם, וּבְאוֹתָהּ אִשָּׁה, וּבְאוֹתוֹ פֶּרֶק. פרשתי בס"ד בסה"ק בֶּן יְהוֹיָדָע אחוי באצבעו על חיצון ואמצע ופנימי וכו' עיין שם ושם נשמטו דברים מהביאור וכאן אפרש אותם בס"ד, כי אבר התשמיש מכונה בלשון חכמים בשם אצבע, וכמו שאמרו (פסחים קיב:) 'אין כל האצבעות שוות' ותיקון פגם אבר זה שנפגם בזנות צריך להיות בשלשה חלוקות שהם 'אוֹתוֹ מָקוֹם אוֹתָהּ אִשָּׁה אוֹתוֹ פֶּרֶק' כנגד שלשה חלוקות שיש באצבע שיש בה ג' פרקים, והיינו כי כח הטומאה הדבק שם הוא גם כן יתחלק לשלשה כוחות שהם חיצון ואמצע ופנימי, ונעקרים ג' כוחות אלו על ידי צירוף ג' חלוקות אלו שהם 'אוֹתוֹ מָקוֹם, וּבְאוֹתָהּ אִשָּׁה, וּבְאוֹתוֹ פֶּרֶק'.

מפרסמין את החנפין כו'. כפרש"י שמראין מעצמן כצדיקים בגלוי ולבו בל עמו וז"ש ועשה עול דמלת עול נופל בעושה כן בסתר ואב לכולן אף בלב עולות תפעלון:

תשובת המוחלטין. מעכבת כו'. פי' אפי' תשובת המוחלטין ברשעם מעכבת כו' כדקאמר ואע"פ שנחתם עליו כו':

תשובת רשעים מוחלטין מעכבת. אף אחר שנחתם גזר דין מיהו מ"מ סופו לבא לידי תקלה שאין גזר דין של יחיד נקרע כדאמרינן בראש השנה (דף יח.) אי נמי ר' יצחק היא דאמר יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין:

וְכָל אֵלּוּ הַדִּינִין שֶׁכָּתַבְנוּ הוּא דַּוְקָא בְּאִישׁ, אֲשֶׁר מִנְהָגוֹ וְדַרְכּוֹ לְהִתְחָרֵט עַל חֲטָאָיו, (כט) אֲבָל אִם בָּחַנְתָּ אֶת דַּרְכּוֹ, כִּי אֵין פַּחַד אֱלֹהִים לְנֶגֶד עֵינָיו וְתָמִיד יִתְיַצֵּב עַל דֶּרֶךְ לֹא טוֹב, כְּמוֹ הפּוֹרֵק מֵעָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם אוֹ שֶׁאֵינוֹ נִזְהָר מֵעְבֵרָה אַחת, אֲשֶׁר כָּל שַׁעַר עַמּוֹ יוֹדְעִים שֶׁהִיא עֲבֵרָה, דְּהיְנוּ בֵּין שֶׁאוֹתָה הָעֲבֵרָה, שֶׁהוּא רוֹצֶּה לְגַלּוֹת, עָשָׂה הַחוֹטֵא כַּמָּה פְּעָמִים בְּמֵזִיד אוֹ שֶׁעָבר בְּמֵזִיד כַּמָּה פְּעָמִים עֲבֵרָה אַחַת הַמְפֻרְסֶמֶת לַכֹּל שֶׁהִיא עֲבֵרָה, אִם כֵּן מוּכָח מִנֵּה שֶׁלֹּא מֵחֲמַת שֶׁגָּבַר יִצְּרוֹ עָלָיו עָבַר עַל דִּבְרֵי ה' כִּי אִם בִּשְׁרִירוּת לִבּוֹ הוּא הוֹלֵךְ, וְאֵין פַּחַד אֱלֹהִים לְנְגֶד עֵינָיו, לָכֵן מֻתָּר לְהַכְלִימוֹ (ל) וּלְסַפֵּר בִּגְנוּתוֹ בֵּין בְּפָנָיו וּבֵין שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. וְאִם הוּא יַעֲשֶׂה מַעֲשֶׂה אוֹ יְדַבֵּר דָּבָר, וְיֵשׁ לְשָׁפְטוֹ לְצַּד הַזְּכוּת וּלְצַד הַחוֹב, צָּרִיךְ לְשָׁפְטוֹ לְצַּד הַחוֹב, אַחֲרֵי שֶׁנִּתְחַזֵּק לְרָשָׁע גָּמוּר בִּשְׁאָר עִנְיָנָיו, וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ "לֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ", עַם שֶׁאִתְּךָ בְּתוֹרָה וּבְמִצְוֹת, אַל תּוֹנֵהוּ בִּדְבָרִים, וַאֲשֶׁר לֹא שָׁת לִבּוֹ לִדְבַד ה', מֻתָּר לְהַכְלִימּוֹ בְּמַעֲלָלָיו וּלְהוֹדִיעַ תּוֹעֲבוֹתָיו וְלִשְׁפֹּךְ בּוּז עָלָיו, וְעוֹד אָמְרוּ: מְפַרְסְמִין אֶת הַחֲנֵפִים מִפְּנִי חִלּוּל ה', וְכָל שֶׁכֵּן (לא) אִם הוֹכִיחַ אוֹתוֹ בָּזֶה וְלֹא חָזַר, דְּמֻתָּר לְפַרְסְמוֹ וּלְגַלּוֹת עַל חֲטָאָיו בְּשַׁעַר בַּת רַבִּים וְלִשְׁפֹּךְ בּוּז עָלָיו, עַד שֶׁיַּחֲזֹר לְמוּטָב, וּכְמוֹ שֶׁכָּתַב הָרַמְבַּ"ם בְּסוֹף פֶּרֶקּ ו' מֵהִלְכוֹת דֵּעוֹת {הלכה ח'}, אַךְ יֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לִשְׁכֹּחַ (לב) פְּרָטִים אֲחָדִים הַמִּצְטָרְכִים לָזֶה, וּכְתַבְתִּים בִּבְאֵר מַיִם חיִּים.

(א) אִם אֶחָד רָאָה אָדָם, שֶׁעָשָׂה עַוְלָה לַחֲבֵרוֹ, כְּגוֹן שֶׁגְּזָלוֹ אוֹ עֲשָׁקוֹ אוֹ הִזִּיקוֹ, בֵּין אִם הַנִּגְזָל וְהַנִּזָּק (ב) יוֹדְעִים מִזֶּה אוֹ לֹא. אוֹ שֶׁבִּיְּשׁוֹ, אוֹ שֶׁצִּעֲרוֹ וְהוֹנָה אוֹתוֹ בִּדְבָרִים. (ג) וְנוֹדַע לוֹ בְּבֵרוּר, שֶׁלֹּא הֵשִׁיב לוֹ אֶת הַגְּזֵלָה וְלֹא שִׁלֵּם לוֹ אֶת נִזְקוֹ (ד) וְלֹא בִּקֵּשׁ פָּנָיו לְהַעֲבִיר לוֹ עַל עֲוֹנוֹ, אֲפִלּוּ רָאָה דָּבָר זֶה בִּיחִידִי, יָכוֹל לְסַפֵּר הַדְּבָרִים לִבְנֵי אָדָם כְּדֵי לַעֲזֹר לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ וּלְגַנּוֹת הַמַּעֲשִׂים הָרָעִים בִּפְנִי הַבְּרִיוֹת, אַךְ יִזָּהֵר, שֶׁלֹּא יַחְסְרוּ אֵלּוּ הַשִּׁבְעָה פְּרָטִים, שֶׁנְּבָאֲרֵם בְּסָמוּךְ.