Kovászos mincha

כׇּל־הַמִּנְחָ֗ה אֲשֶׁ֤ר תַּקְרִ֙יבוּ֙ לַיהֹוָ֔ה לֹ֥א תֵעָשֶׂ֖ה חָמֵ֑ץ כִּ֤י כׇל־שְׂאֹר֙ וְכׇל־דְּבַ֔שׁ לֹֽא־תַקְטִ֧ירוּ מִמֶּ֛נּוּ אִשֶּׁ֖ה לַֽיהֹוָֽה׃

לא תקטירו ממנו אשה. ת"ר, מנין למעלה מבשר חטאת ומבשר אשם ומבשר קדשי קדשים וקדשים קלים וממותר העומר וממותר שתי הלחם ולחם הפנים ומשירי מנחות שהוא בלא תעשה ת"ל לא תקטירו טמנו אשר, לה', כל שהוא לאשים הרי הוא בבל תקטירו.(שם נ"ז ב')

יא – יב. כאן נוספו חוקים שחלים על כל המנחות ובמקצת אף על כל שאר הקרבנות. החוק הראשון הוא האיסור לעשות את המנחות לחם חמץ: "כל מנחה לא תעשה חמץ". ואם כן, גם השיריים לא ייאכלו חמץ, כמו שכתוב מפורש בפרק ו פסוקים ט – י: ואילו הדבש אסור רק בהקטרה, אבל השיריים נאכלים בדבש. "דבש" משמעותו לפי המסורה כל מתיקות של פירות, כפי שגם הדבש, שנזכר בין שבעת הפירות שבהם שנשתבחה הארץ הקדושה (דברים ח ח), הוראתו דבש תמרים, ולא כפי שחשבו פילון (de vict. p.225 m) וכמה אחרונים, שהתורה התכוונה לדבש דבורים. סברה זו מופרכת מינה וביה על ידי הפסוק שלאחר זה "קרבן ראשית וגו'". שאור או חמץ הובאו כקרבן ראשית בחג השבועות: "שתי הלחם" היו חמץ (פרק כג פסוק יז). הן נקראות "ראשית" על שם שהיו הקרבנות הראשונים מן התבואה החדשה. אחרי הבאת אלה היה מותר להקריב מן הפרי החדש (ראה לקמן פרק כג). דבש או פירות מתוקים הובאו בתור בכורים, (דברים כו ב, ואף שאור יכול לבא כביכורים). בכורים מדבש נזכרו גם בדברי הימים-ב לא ה, ואילו מדבש דבורים לא הובא קרבן ראשית. אילו רצו לקבל את הדעה, שהדבש שנזכר אצל הביכורים וכמו כן זה שנזכר בין פירות ארץ ישראל (דברים ח ח) הוא דבש דבורים, היה קשה שהתמרים שהם פרי משובח של הארץ אינם נמנים בין השאר. ולכן דעת חכמינו, שמבארים שם ש"דבש" זה דבש תמרים, היא לבדה הנכונה. מלבד קרבנות ראשית אלה הובא גם חלק מחלות תודה חמץ (ז יג). ולכן מקשה הרמב"ן, למה לא הורשה גם כאן להקריב תודה מלחם חמץ. והוא סבור, כי כאן עיקר הכוונה להתיר דבש, משום שבשום מקור לא פורש שמותר להביא ראשית מדבש: ואילו הדין ששתי הלחם ותודה נעשו חמץ אמור בפירוש במקומם (כג יז, וז יג), שתי הלחם מותרין בכל זאת לבוא מחמץ, מפני שהן מצורפות עם הבכורים בשם המשותף "קרבן ראשית". אולם אני סבור, כי כאן הכוונה לקרבנות חובה ("תקריבו") או כאלו שכשרים רק מחמץ, ולא ללחמי תודה שהן מחציתן חמץ ומחציתן מצה (ויזל סובר, כי "קרבן ראשית" מציין גם אותו החלק של לחמי תודה שניתן לכהן, שהרי הוא נקרא "תרומה" שמשמעותה "ראשית").

קרבן ראשית תקריבו אתם. מַה יֵּשׁ לְךָ לְהָבִיא מִן הַשְּׂאוֹר וּמִן הַדְּבַשׁ? קָרְבַּן רֵאשִׁית — שְׁתֵּי הַלֶּחֶם שֶׁל עֲצֶרֶת הַבָּאִים מִן הַשְּׂאוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר חָמֵץ תֵּאָפֶינָה (ויקרא כ"ג), וּבִכּוּרִים מִן הַדְּבַשׁ, כְּמוֹ בִּכּוּרֵי תְּאֵנִים וּתְמָרִים (מנחות נ"ח):

כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו וגו', קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח פירש"י שתי הלחם של עצרת באים מן השאור וביכורים מן הדבש. ביאור הדברים כי כל אדם יש לו תאוה לכל חמדות העה"ז המכונים בדבש כי כמו שהדבש מתוק לחיך ורבויו מזיק כך כל חמדות העה"ז הם הכרחיים ורבויים מזיק, וזאת העצה היעוצה שישתמש האדם במוכרחות והמותר יחרים. והשאור הוא דוגמא אל היצר הרע כמ"ש ר' אלכסנדרי בתפלתו (ברכות יז.) רצוננו לעשות רצונך אלא ששאור שבעיסה מעכב, וב' אלו הכרחיים למציאות האדם. כ"א לא ישתמש בצרכיו ההכרחיים המכונים בדבש ימות ולא יחיה ולא יהיו אבריו חזקים אף בריאים להטריח במצות ה', ואלמלא היצר הרע לא היה האדם נושא אשה ולא בונה בית ונמצא העולם חרב. וב' אלו קודמים בזמן אל עסק התורה והמצות כי אם לא יאכל תחילה קמח אין תורה, אבל עסק התורה ראשית במחשבה ובמעלה לפי שהשאור והדבש שהזכרנו אין בהם שלימות מצד עצמם לעלות לריח ניחוח לה' אך שהם ראשית והתחלה אל האדם שעל ידם הוא יכול לבא לידי שלימות הנפש.

על כן נאמר כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'. כי מצד עצמם אין בהם שום צד שלימות אשר יעלה לריח ניחוח לה' אך קרבן ראשית תקריבו אותם, כדי להורות שהם ראשית והתחלה אל האדם להביאו לידי השלימות האמיתי אשר א"א להשיגו בלעדם, ומזה הטעם אין מקריבין מהם כ"א השאור לקרבן ראשית ביום מ"ת כי התורה כמו תבלין אל היצר הרע והיו ב' הלחם של עצרת מן החמץ כי התורה שנתנה בו רפאות תהא לשריך, והביכורים באים מן הדבש כי בזמן שיתן אל ה' ראשית פרי אדמתו מכל מאכל אשר יאכל, אז יאכל כל ימיו חולין שנעשו על טהרת הקודש כי זה הוראה שאכילתו על כוונה זו שהשלימות האמיתי הוא ראשון אצלו במחשבה וכן טעם הביכורים הוא לשבר תאותו כמו שיתבאר בע"ה בפר' כי תבא.

[הערה: באיזה אופן דריש דרוש זה שאינו במשמעות הכתוב? פה משמע שדוקא אם הקטירם משאור ודבש ובגמרא אמר דאפילו בלא שאור ודבש אסור. ולמה חלק הרמב"ם דאם הקטיר בשאור ודבש לוקה ואם הקטיר מותר האישים לבדם אינו לוקה? ועוד כמה קושיות שתמהו המפרשים.]לא תקטירו ממנו אשה ליהוה: מלת "ממנו" בא פה דרך זרות שמלבד שהיא מיותר – שהיה לו לומר "לא תקטירו אשה ליהוה" – הוא בלתי צודק. (א) שראוי לדבר בלשון רבים, "מהם", כמו שכתב "תקריבו אותם" שמוסב על השאור ודבש (ב) שראוי לאמר "לא תקריבו אותם" ביחוס הפעול, לא ביחוס שממנו, כמו שכתב "תקריבו אותם" דהא אינו מקטיר מן השאור, רק את השאור. ומוכרח שכינוי ממנו מוסב על "קרבן ראשית" שיזכיר אחר כך, רוצה לומר לא תקטירו ממנו (מן קרבן ראשית) שאור ודבש על המזבח, רק קרבן ראשית תקריבו אותם (את השאור ודבש תקריבו להיות קרבן ראשית – שתי הלחם ובכורים) אבל לא תקטירו מן הקרבן ראשית אשה למזבח. ופירוש זה מוכרח בעומק הלשון להסיר הזרות הנמצא במלת "ממנו". ואם כן עיקר האזהרה שלא יקריב שאור ודבש ותפס כינוי "ממנו" להזהיר שלא יקטירו שאור ודבש ,וגם מן קרבן ראשית (הגם שהוא מובא מן שאור ודבש). אמנם לענין מה אמר זה, הלא סיים "ואל המזבח לא יעלו" שמוסב על שתי הלחם והבכורים. ולמדו חז"ל שבא ללמד שכמו שאין להקטיר שאור ודבש משתי הלחם יען שכבר עלה מהם לאשים אימורי הכבשים שעל זה אמר שלא תקטירו ממנו אשה שיען שכבר עלה ממנו לאשים לא תקטירו ממנו מן השאור והדבש והוא הדין שכל דוגמתו שעלה ממנו לאשים מוזהר מלהקטיר שאור ודבש. וזה מבואר בתוספתא (פ"ג דמכות) וזה לשונו: המעלה כזית משתי הלחם לעבודה או בחוץ – הרי זה חייב שנאמר "קרבן ראשית תקריבו" לכך המעלה מבשר החטאת מבשר אשם מבשר קדשי קדשים מבשר קדשים קלים ממותר העומר משתי הלחם ומלחם הפנים ומשירי מנחות, משאור ומדבש – עובר בלא תעשה שנאמר "כי כל שאֹר וכל דבש לא תקטירו" מבואר ממה שכתב לכך המעלה מבשר החטאת וכולי שעיקר האזהרה בא על שתי הלחם ומהם אנו למדין לכל הדומה להם שכבר עלה ממנו לאשים שלא יקטירום בשאור ודבש. ולפי זה מה שכתוב בספרא מנין המעלה מבשר חטאת..והקטירם מן השאור ומן הדבש עובר בלא תעשה? הוא דוקא אם הקטירם מן השאור והדבש, ולא כהמפרשים שרצו למחוק מלות אלו, שכן בירושלמי (פרק כלל גדול) הובאו דברי הספרא האלה ככתבם וכלשונם. אמנם בתלמודא דידן מנחות (דף נז:) הביא ברייתא זו ולא הזכיר התנאי שיקטירם מן השאור ומן הדבש. וכן סתמא דגמ' בכמה מקומות (יבמות דף ק, יומא דף מז:, סוטה דף כג) שגם בלא שאור ודבש אסור להקטיר כל שממנו לאשים. אמנם מה יפו ומה נעמו דברי רבינו הגדול ז"ל שכתב (פ"ה מהל' איסורי מזבח ה"ג) וזה לשונו: אפילו הקטיר דבר שאינו ראוי להקטרה בדבש או בשאור, הואיל והוא מן הקרבן – לוקה. (הלכה ד) כיצד? המעלה מבשר חטאת ואשם או מבשר ק"ק...המעלה כזית מאחת מכל אלו בחמץ או בדבש בין למזבח בין לכבש – לוקה, אף על פי שאין כל אלו ראוים להקטרה הואיל והן קרוים קרבן חייב עליהם שנאמר "קרבן ראשית תקריבו אותם ליהוה ". (הלכה ה) וכן אסור להקטיר על המזבח דבר מכל דברים אלו שאין ראוים להקטרה כגון בשר חטאת ואשמות ושירי מנחות וכיוצא בהן. מפי השמועה למדו שכל דבר שמקצתו לאשים הרי שארותו בבל תקטירו. מבואר כי מה שכתב בהלכה ד' שאם מקטיר מהם עם השאור והדבש לוקה זה הוא המיוסד בפשט הכתוב כמו שדרשו הספרא. ומה שכתב בהלכה יהוה שאסור להקטיר דבר שממנו לאשים אף בלא שאור ודבש הוא דבר שלמדו מפי השמועה ואינו מיוסד בפשט הכתוב ולכן אינו לוקה עליו. וכן כתב הרדב"ז בלשונות הרמב"ם (ח"ב סימן פז) דמה דאמרינן כל שממנו לאשים הרי הוא בבל תקטירו לא הוה לאו מפורש אבל איסורו מן התורה ואינו לוקה עליו. ועיין שם שהאריך בדברי הרמב"ם אלה. ולמה שכתבנו דברי הרמב"ם מיוסדים לתלפיות על פי דברי הספרא והתוספתא דמכות כמו שבארנו.

וכל דבש כל מתיקת פרי קרוי דבש. שהרי אחר כל שאור וכל דבש לא תקטירו צוה שנקריב מהם בקרבן ראשית שהוא קרבן שתי הלתם של עצרת שהיא המנחה הראשונה שהובאה מן החדש שמנחת העומר אף על פי שהיא מן החדש אינה כשאר כל המנחות שזו באה מן השעורים ושאר כל מנחות חוץ מן הסוט' באות מן החטין ומן הבכורים שהן ראשית הפירות ואמר קרבן ראשית תקריבו אותם ליהוה' שפירושו אף על פי שהזהרתיך כל שאור וכל דבש לא תקטירו אשה ליהוה' אני מצוך שתקריב אותם בקרבן ראשית השאור בקרבן עצרת שנא' חמץ תאפנה והדבש בבכורים שהם בכורי תאנים ותמרים ואלו לא היה הדבש נאמר אלא על דבש דבורי' מהו זה שאמר אחר כל שאור וכל דבש לא תקטירו קרבן ראשית תקריבו אותם והלא אין בקרבן ראשית דבש דבורים אלא שאור בלבד לפיכך צריכין אנו לומר שכל מתיקת הפירות קרויה דבש דהשתא איכא דבש במנחת הבכורים שהוא מתיקת התאנים והתמרים וזה שפרש"י אחר זה קרבן ראשית מה יש לך להביא מן השאור ומן הדבש כו' עד בכורי תאני' ותמרים: