תָּנֵי אַהֲבָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי זֵירָא: כׇּל הַבְּרָכוֹת כּוּלָּן, אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא — מוֹצִיא. חוּץ מִבִּרְכַּת הַלֶּחֶם וּבִרְכַּת הַיַּיִן, שֶׁאִם לֹא יָצָא — מוֹצִיא, וְאִם יָצָא — אֵינוֹ מוֹצִיא.
וְכׇל עֲבֵירוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה – מִכׇּל הָעוֹלָם לָא?! וְהָכְתִיב: ״וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו״ – אִישׁ בַּעֲוֹן אָחִיו; מְלַמֵּד שֶׁכׇּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה בָּזֶה!
אע"פ שיצא מוציא - שהרי כל ישראל ערבין זה בזה למצות:
חוץ מברכת הלחם והיין - ושאר ברכת פירות וריחני שאינן חובה אלא שאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה ובזו אין כאן ערבות שאינו חובה על האדם לא ליתהני ולא ליבריך:
אַתֶּ֨ם נִצָּבִ֤ים הַיּוֹם֙ כֻּלְּכֶ֔ם לִפְנֵ֖י יהוה אֱלֹהֵיכֶ֑ם רָאשֵׁיכֶ֣ם שִׁבְטֵיכֶ֗ם זִקְנֵיכֶם֙ וְשֹׁ֣טְרֵיכֶ֔ם כֹּ֖ל אִ֥ישׁ יִשְׂרָאֵֽל׃
ונראה כי כוונת משה בברית זה הוא להכניסם בערבות זה על זה כדי שישתדל כל אחד בעד חברו לבל יעבור פי יהוה ויהיו נתפסים זה בעד זה, והעד הנאמן מה שגמר אומר הנסתרות ליהוה אלהינו והנגלות לנו וגו' הרי שעל הערבות מדבר הכתוב, ואין זה הברית שאמר בסוף פרשת תבא כי אותו ברית הוא על עצמן, וזה שיתחייב כל אחד על אחיהו העברי כפי היכולת שביד כל אחד:
וַיֹּ֤אמֶר בֹּ֙עַז֙ לְנַֽעֲר֔וֹ הַנִּצָּ֖ב עַל־הַקּוֹצְרִ֑ים לְמִ֖י הַנַּעֲרָ֥ה הַזֹּֽאת׃