Csak érdekességképpen: itt azt írja, hogy csak az Áchronim foglalkoznak a kérdéssel először, nem értem, hogy miért, hiszen itt a nyilvánvaló Toszfot, ami már Bávli-Jerusálmi vitaként aposztrofálja.
https://www.etzion.org.il/sites/default/files/2021-08/%D7%93%D7%A3%20%D7%9E%27%27%D7%95%2C%20%D7%91%D7%A0%D7%99%D7%99%D7%AA%20%D7%A1%D7%95%D7%9B%D7%94%20-%20%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%94%20%D7%95%D7%94%D7%9B%D7%A9%D7%A8%20%D7%9E%D7%A6%D7%95%D7%94.pdf
ישראל שהדליק מעכו"ם אין מברכים עליו במוצאי יום הכפורים אע"פ שבמוצאי שבת מברכין עליו שאין מברכים במוצאי יום הכפורים אלא על האור ששבת מבעוד יום ממש או על האור שהודלק ממנו וכן נהגו להדליק מעששיות של בית הכנסת ומיהו אפילו אם הודלק ביום הכפורים אם הודלק בהיתר כגון לחולה יכולים לברך עליו: הגה י"א להבדיל על נר של ביהכנ"ס (המגיד ואבודרהם וא"ז) וי"א שאין להבדיל עליו אלא מדליקין נר אחר ממנו והנכון להבדיל על שניהן ביחד דהיינו להדליק נר אחד מנר בית הכנסת ולא יבדיל על נר עצמו של בית הכנסת לחוד [מהרי"ל] ושאר דיני נר ע"ל סי' רצ"ח ואוכלים ושמחים במוצאי יום כיפורים דהוי קצת יום טוב (טור ומהרי"ו א"ז) יש מחמירים לעשות שני ימים יום כפורים ויש לזה התרה ואין לנהוג בחומרא זו משום דיש לחוש שיבא לידי סכנה [א"ז]. מי שמתענה תענית חלום למחרת י"כ א"צ להתענות כל ימיו [מנהגים]. אין אומרים תחינות ולא צו"ץ מי"כ עד סוכות והמדקדקים מתחילים מיד במוצאי י"ה בעשיית הסוכה כדי לצאת ממצוה אל מצוה: [מהרי"ל ומנהגים והגהות מיימוני פרק ב' דברכות מהרי"ו]:
בסוכות תשבו שבעת ימים וגו' כי בסוכות הושבתי את בני ישראל הם ענני כבוד שהקיפם בהם לבל יכם שרב ושמש: ומצוה לתקן הסוכה מיד לאחר י"כ דמצוה הבאה לידו אל יחמיצנה [מהרי"ל]:
שאין מברכין שהחיינו על עשיית הסוכה. ובו סעיף אחד: העושה סוכה בין לעצמו בין לאחר אינו מברך על עשייתה אבל שהחיינו היה ראוי לברך כשעושה אותה לעצמו אלא שאנו סומכין על זמן שאנו אומרים על הכוס של קידוש: הגה ואם לא אכל לילה ראשונה בסוכה אע"פ שבירך זמן בביתו כשאוכל בסוכה צריך לברך זמן משום הסוכה ואם בירך זמן בשעת עשייה סגי ליה [ר"ן פ' לולב וערבה]:
(א) אינו מברך על עשייתה - שאין עשייתה גמר מצוה שהרי צריך לישב בה:
שצריך לחזור אחד הידור מצוה בקנית האתרוג. ובו סעיף אחד:אם קנה אתרוג שראוי לצאת בו בצמצום כגון שהוא כביצה מצומצמת ואח"כ מצא גדול ממנו מצוה להוסיף עד שליש מלגיו בדמי הראשון כדי להחליפו ביותר נאה ויש מי שאומר שאם מוצא שני אתרוגים לקנות והאחד הדור מחבירו יקח ההדר אם אין מייקרים אותו יותר משליש מלגיו בדמי חבירו: הגה מי שאין לו אתרוג או שאר מצוה עוברת אין צריך לבזבז עליה הון רב וכמו שאמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש אפי' מצוה עוברת [הרא"ש ורבינו ירוחם נ"י ח"ב] ודוקא מצות עשה אבל לא תעשה יתן כל ממונו קודם שיעבור [הרשב"א וראב"ד] [וע' לקמן סוף סי' תרנ"ח בהגה]:
אפילו מצוה עוברת - [...] ואגב אעורר פה במה שהיה קשה לי על מה שהעתיקו הע"ת והא"ר בסימן כ"ה ראיה מירושלמי שאין מחוייב לחזור על הפתחים כדי לקנות תפילין וכדומה שאר מצות והלא קי"ל דעל נר חנוכה וד' כוסות צריך לשאול על הפתחים כדי לקיימם אף שהם רק מצות דרבנן וכ"ש בענינינו ואפילו אם תאמר דמשום פרסומי ניסא תקנו רבנן כן מה יענה בהא דקיי"ל לעיל בסימן רס"ג ס"ב דלנר שבת שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק הנר שזה בכלל עונג שבת הוא והלא עונג שבת הוא רק מ"ע מדברי קבלה כמו שנאמר וקראת לשבת עונג ותפילין ושופר וכה"ג הוא הכל מ"ע של תורה וחפשתי ומצאתי קושיא זו בספר מור וקציעה ע"ש שהאריך ונשאר בקושיא ומה שהביאו ראיה מירושלמי הנ"ל לכאורה לאו ראיה היא בשנדקדק על לשון הירושלמי דקאמר ועושה סוכה ולולב שופר ותפילין וציצית מאי לשון ועושה דקאמר הי"ל לומר ויושב בסוכה ונוטל לולב ותוקע בשופר ולובש תפילין וציצית וע"כ נלענ"ד דהירושלמי אזיל לשיטתו דאיתא שם בברכות פ"ט הלכה ג' העושה סוכה לעצמו אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וציונו לעשות סוכה נכנס לישב בה אומר ברוך אקב"ו לישב בסוכה העושה לולב לעצמו אומר ברוך אקב"ו לעשות לולב כשהוא נוטלו אומר על נטילת לולב העושה תפילין לעצמו אומר ברוך אקב"ו לעשות תפילין כשהוא לובש אומר על מצות תפילין וכן חושב שם מזוזה וכמה מצות הרי דסובר הירושלמי דעשיית המצות הוא מצוה בפ"ע מדמברך עליה (ועיין במנחות דף מ"ב ע"ב בתוספות דהירושלמי חולק בזה על הגמרא שלנו) ואינו יכול לפטור עצמו במה שיקנה תפילין או סוכה מחבירו במעותיו ולזה קאמר הירושלמי דענין זה לא חייבתו התורה לעשות בעצמו הסוכה וכן ליקח קלף ולעשות מזוזה ובתים ופרשיות כ"א כשיש לו אבל אם אין לו לא חייבתו התורה בזה לחזור אחר עצים לסוכה וקלף לתפילין וכה"ג אלא קונה במעותיו תפילין ומזוזה שעשו אחרים וכן בסוכה וכל המצות דהעשייה אינה אלא הכשר אבל עצם המ"ע ללבוש תפילין וכן כה"ג בקיום שאר המצות מזה לא פטרתו התורה כלל שהוא חוב המוטל על גופו ולא גרע מנר של שבת ונר חנוכה וד' כוסות דמוכר כסותו כדי להשיגם. ואפילו את"ל דאין הדין שיצטרך לחזור על הפתחים להשיג מעות לקנות תפילין אבל עכ"פ מחוייב לחזור ולבקש מישראל שישאול לו תפילין לקיים המ"ע:
הָעוֹשֶׂה סוּכָּה לְעַצְמוֹ. אוֹמֵר בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִידְּשָׁנוּ בְמִצְוֹתָיו וְצִיוָּנוּ לַעֲשׂוֹת סוּכָּה. לַאֲחֵרִים לַעֲשׂוֹת לוֹ סוּכָּה לִשְׁמוֹ. נִכְנַס לֵישֵׁב בָּהּ אוֹמֵר בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִידְּשָׁנוּ בְמִצְוֹתָיו וְצִיוָּנוּ לֵישֵׁב בְּסוּכָּה. מִשֶּׁהוּא מְבָרֵךְ עָלֶיהָ לֵילֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ עָלֶיהָ עוֹד מֵעַתָּה. הָעוֹשֶׂה לוּלָב לְעַצְמוֹ. אוֹמֵר בָּרוּךְ אֲשֶׁר קִידְּשָׁנוּ בְמִצְוֹתָיו וְצִיוָּנוּ לַעֲשׂוֹת לוּלָב. לְאַחֵר לַעֲשׂוֹת לוּלָב לִשְׁמוֹ. כְּשֶׁהוּא נוֹטְלוֹ אוֹמֵר עַל נְטִילַת לוּלָב. וַאֲשֶׁר הֶחֱיָינוּ. וּמְבָרֵךְ בְּכָל שָׁעָה וְשָׁעָה שֶׁהוּא נוֹטְלוֹ.
ובישראל א"צ לברך דשלח רב חייא בריה דרב הונא משמיה דר' יוחנן על תפילין של יד אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להניח תפילין על תפילין של ראש אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות תפילין ואילו לעשות תפילין לא מברך
ואילו לעשות תפילין לא מברך. ויודע היה [שלא לברך לעשות תפילין] ששאלו כל ענייני ברכות ופ' הרואה ירושלמי מצריך לברך אעשיית ציצית סוכה ותפילין ובערוך הביאו בערך צץ ג' וחולק על הש"ס שלנו ובתוספתא דברכות (פ"ו) תני העושה ציצית לעצמו מברך שהחיינו ובפ' הרואה (ברכות דף נד.) נמי אמר דאכלים חדשים מברך שהחיינו וכ"כ רב שרירא גאון:
תַּנְיָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁאֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּיּוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג בְּלוּלָבוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, דִּכְתִיב: ״וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפּוֹת תְּמָרִים״ — מִשֶּׁלָּכֶם, כָּךְ אֵין אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּסוּכָּתוֹ שֶׁל חֲבֵירוֹ, דִּכְתִיב: ״חַג הַסּוּכּוֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים״ — מִשֶּׁלְּךָ.