אֶת־יהוה אֱלֹהֶ֛יךָ תִּירָ֖א אֹת֣וֹ תַעֲבֹ֑ד וּב֣וֹ תִדְבָּ֔ק וּבִשְׁמ֖וֹ תִּשָּׁבֵֽעַ׃
וַיֹּ֗אמֶר הִשָּֽׁבְעָה֙ לִ֔י וַיִּשָּׁבַ֖ע ל֑וֹ וַיִּשְׁתַּ֥חוּ יִשְׂרָאֵ֖ל עַל־רֹ֥אשׁ הַמִּטָּֽה׃ {פ}
הַמְקַלֵּל אֶת חֲבֵירוֹ בַּשֵּׁם. מְנָלַן? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: אָמַר קְרָא ״אִם לֹא תִשְׁמֹר״, וּכְתִיב ״וְהִפְלָא יהוה אֶת מַכּוֹתְךָ״. הַפְלָאָה זוֹ אֵינִי יוֹדֵעַ מַהוּ, כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר ״וְהִפִּילוֹ הַשּׁוֹפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו״ — הֱוֵי אוֹמֵר: הַפְלָאָה זוֹ מַלְקוֹת.
אֵימַר: אֲפִילּוּ שְׁבוּעַת אֱמֶת? בְּהֶדְיָא כְּתִיב: ״שְׁבוּעַת יהוה תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם״.
אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְהִשָּׁאֵל עַל הַשְּׁבוּעָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְאֵין בָּזֶה דֹּפִי. וּמִי שֶׁלִּבּוֹ נוֹקְפוֹ בְּדָבָר זֶה אֵינוֹ אֶלָּא שֵׁמֶץ מִינוּת. אַף עַל פִּי כֵן רָאוּי לְהִזָּהֵר בְּדָבָר זֶה. וְאֵין נִזְקָקִין לְהַתִּיר אֶלָּא מִפְּנֵי דְּבַר מִצְוָה אוֹ מִפְּנֵי צֹרֶךְ גָּדוֹל. וְטוֹבָה גְּדוֹלָה הִיא לְאָדָם שֶׁלֹּא יִשָּׁבַע כְּלָל. וְאִם עָבַר וְנִשְׁבַּע שֶׁיִּצְטַעֵר וַיַּעֲמֹד בִּשְׁבוּעָתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים טו ד) "נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר" וְכָתוּב אַחֲרָיו (תהילים טו ה) "עשֵֹׁה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם": סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת שְׁבוּעוֹת בְּסִיַעְתָּא דִּשְׁמַיָּא
וליתב ליה בלא שבועה. ליכא לפרושי דמדינא קאמר לומר דכיון דאמר דבעה"ב טרוד בפועליו הוה ליה כאומר מנה לך בידי ואיני יודע אם פרעתיך חייב דהא ודאי ליתא דהתם איהו גופיה קאמר איני יודע אם פרעתיך דכיון שהוא עצמו מודה בחיוב ומסופק בפטורו דין הוא שיתחייב אבל הכא בעל הבית ברי קא טעין ואנן הוא דחיישינן ומחמרי' שלא להטיל שבועה עליו שמא מתוך טרדתו שכח אלא ודאי הכי קאמר נהי דמדינא ודאי אפילו בשבועה לא שקיל הוה לן לתקוני דליתב ליה בלא שבועה שהרי נושא נפשו על שכרו ושכרו מועט ואיכא למיחש בכדי חייו דהא איכא אינשי דפרשי משבועה ואפי' בקושטא לא בעי לאישתבועי:
אלו נשבעין ונוטלין השכיר: מ"ש שכיר דתקינו ליה רבנן דמישתבע ושקיל א"ר נחמן אמר שמואל תקנות קבועות שנו כאן עקרוה רבנן לשבועה מבעה"ב משום דבעה"ב טרוד בפועליו ושדיוה אשכיר משום כדי חייו דשכיר וליתב ליה בלא שבועה כדי להפיס דעתו של בעל הבית (דף מה:) אי הכי אפילו קציצה נמי לישתבע שכיר דהכי קץ ליה ולישקול אלמה תניא אומן אומר שתים קצצת לי והלה אומר לא קצצתי לך אלא אחת המוציא
וְלִיתֵּב לֵיהּ בְּלָא שְׁבוּעָה!
היא שצונו להשבע בשמו כשנצטרך לקיים דבר מהדברים או להכחישו, כי בזה תהיה הגדולה והכבוד והעילוי. והוא אמרו יתברך ובשמו תשבע, ובבאור אמרו אמרה תורה השבע בשמו ואמרה תורה אל תשבע, רוצה לומר כמו שהשבועה אשר אין צורך אליה מזהיר ממנה והיא מצות לא תעשה כן השבועה בעת הצורך מצוה בה והיא מצות עשה. ולזה לא הותר להשבע בדבר מכל הנבראים כמו המלאכים והכוכבים אלא על צד חסרון המצרף כמו שישבע בשמש והוא ירצה לומר אדון השמש, ועל זה הצד תשבע אומתנו בשם משה רבינו מה נכבד שמו כאלו הנשבע נשבע באדון או במי ששלחו, וכל עת שלא יבוין הנשבע זה ונשבע באחד הנבראים להאמינו שיש לאותו הדבר אמתת עצם עד שישבע בו כבר עבר ושתף דבר אחר עם שם שמים אשר בא הפירוש (סוכה מ"ה:) כל המשתף שם שמים עם דבר אחר נעקר מן העולם. ולזה הענין כיון הכתוב בשמו תשבע, רוצה לומר שאליו בלבד תאמין האמת אשר ראוי לאדם להשבע בו. וכבר אמרו בתחלת תמורה (דף ג':) מנין שנשבעין לקיים המצות דכתיב ובשמו תשבע. (בפרשת עקב, הפלאה הלכות שבועות י"א):
כתב הרב והמצוה שביעית היא שנצטוינו להשבע בשמו והוא אמרו יתעלה ובשמו תשבע, וכבר אמרו בפרק ראשון מתמורה מנין שנשבעין לקיים את המצות שנאמר בשמו תשבע. ואני תמה בדברי הרב שלא אמרו כן בגמרא תמורה אלא על דרך הויכוח והקושיא שהיו חוקרים אם נאסור שבועת אמת בשמו יתברך ויתעלה מפסוק ליראה את השם הנכבד והנורא אמרו ואימר כי כתיב והפלא בנשבע שבועת אמת והשיבו שבועת אמת שריא דכתיב שבועת יהוה תהיה בין שניהם, עוד חקרו אימא להפיס דעתו של בעל הבית אבל מילקא לקי כלומר שתהיה שבועת השומרים מותרת להפיס דעתו של בעל הבית אבל ילקה על שבועת אמת כשנשבע מעצמו שבועת בטוי והשיבו קרא אחרינא ובשמו תשבע, ובמחקר הזה הקשו עוד ההוא לכדרב גידל אמר רב הוא דאמר רב גידל אמר רב מנין שנשבעים לקיים את המצות שנאמר נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך והשיבו ההוא מובו תדבק נפקא ובשמו תשבע למה לי אם אינו ענין לשבועת הדיינין דנפקא ליה משבועת יהוה תנהו ענין לשבועתא דעלמא דשריין ואם אינו ענין לשבועת המצות דנפקא ליה מובו תדבק תנהו ענין לשבועה דחול. והמתבאר מזה שאין השבועה בשמו בעת הצורך חובה ומצות עשה אבל רשות היא בידינו עם תנאים רבים והכתוב הזה אינו מצוה אלא רשות שלא כדברי הרב. וכן ובו תדבק מצוה שנשבע בשמו לקיים מצותיו יתעלה ולהזהיר מן העבירות אמר את יהוה אלהיך תירא בכל ענין היראה והפחד שלא תזכיר שמו לבטלה ואותו תעבוד בעשית המצות ובו תדבק שתדבק נפשך אל מצותיו ואל עבודתו ותזרז אותה אליו בשבועות ונדרים לקיים חפצך ויש לך רשות להשבע בשמו לקיים כל דבר. וכפל עוד מצוה בענין הדביקה אמרו לאהבה את יהוה אלהיכם ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו וממנו דרשו בספרי הדבק בחכמים ותלמידיהם ועוד אמרו שם למוד דברי אגדה שמתוך דברי אגדה אתה מכיר מי שאמר והיה העולם ומתדבק בדרכיו, והכלל שירצו בדביקה הזו שיתחבר לחכמים וילמוד החכמות המועילות לאהבה את השם וללכת בדרכיו. ואע"פ שהמדרשים חלוקים בשני הפסוקים האלו לא נמנה ובו תדבק מצות אחת ולדבקה בו מצוה אחרת אבל נמנה מצוה אחת להדבק בו יתעלה בכל מיני הדביקה, וכן ענין השבועה נכפל עוד בפסוק אחר את יהוה אלהיך תירא ואותו תעבוד ובשמו תשבע לא תלכו אחרי אלהים אחרים ואין הכפל ראוי ברשות ולכן נאמר שהוא לאו הבא מכלל עשה ובשמו תשבע לא תלכו אחרי אלהים אחרים להשבע בהם או לעבדם ולירא מהם וכבר נאסר זה בלאו ושם אלהים אחרים לא תזכירו לא ישמע על פיך אבל בא לעבור עליו בלאו ועשה כי האזהרות בע"ז רבות בכתוב. והרב עצמו חוזר ורואה זה אמר ואל הענין הזה כיון הכתוב באמרו ובשמו תשבע כלומר שאתה אליו לבדו תאמין והאמת שראוי להשבע בו כלומר ולא ישתתף שם שמים וד"א לא שנצטוינו בשבועה לעשותה. וראיתי במדרש רבי תנחומא אמר להם הקב"ה לישראל לא תהיו סוברים שהותר לכם להשבע בשמי אפילו באמת אלא אם יהיו בך כל המדות את יהוה אלהיך תירא שתהיה כאותן שנקראו יראי אלהים אברהם איוב ויוסף, ואותו תעבוד ובו תדבק וכי יכול אדם לידבק בשכינה והלא כבר נאמר כי יהוה אלהיך אש אוכלה הוא אל קנא אלא לומר לך כל המשיא בתו לתלמיד שקורא ושונה והעושה לו פרקמטיא והמהנהו מנכסיו שהוא שאמר ובו תדבק אם יש לך מדות אלו אתה רשאי להשבע, ע"כ לשונו באגדה. ויש לנו סיוע בו לדברינו שאינו אלא רשות בשבועה בשמו עם התנאין האלו ושמא לכך כפל הרשות הזה להזהר בתנאיו, ומ"מ לא נביא ובשמו תשבע בחשבון המצות כי לא ימנה הרשות בשבועת אמת בשמו ואם בא בו באיסור בשם אלהים אחרים בלאו הבא מכלל עשה שהוא עשה אין אנו מונין בזה וכיוצא בו אלא הלאו הנאמר בו בפירוש שהזכרנו בעיקר הששי אע"פ שראיתי זה במנינו של בעל הלכות:
וישבע יעקב בפחד אביו יצחק. עי' בינה לעתים דרוש ס"ז דודאי יצחק הי' מזהיר לבניו להשמט משבועה ואמר הקול קול יעקב. כשישתמש בקולו שיהי' קול יעקב בדברים לעבודת יהוה אז אין הידים ידי עשו שולטות. ואם אין הקול מרוסן בשלמות ומה גם להשבע שלא במקום מצוה חסר שלמותו, ואמר כי כשלחצוהו ההכרח לישבע נשבע אותה השבועה בפחד מיצחק מחמת אזהרותי' עם היותו רחוק מאבי', ומה נעשה בדור הזה. ואוי לדור שקטנים נשמעים לגדולים בדבר זה. כי הבנים שומעים שבועה מפי אביהם וילמדו לעשות כן וכו' ע"ש אריכות:
והנה מה שנזהרו רוב העולם שלא לישבע על אמת בשביל ממון ורבים מהחרדים מפסידים ממון הרבה עי"ז עי' בויק"ר פ"ו ר"י אמר אפי' על אמת הדא דברייתא אמרין בין זכאי ובין חייב לידי מומא לא תעול, ובס' חסידים סי' תי"ח ותי"ט מעשה שהי' אחד מחויב שבועה לנכרי א"ל החכם אפי' אם תתן כל המעות שתוציא בדין לצדקה מוטב שלא תתן לצדקה ולא תשבע אפי' באמת לכן יזהר שלא יעשה עם נכרי או ישראל אלא בפני עדים. ע"ש מזה, ועי' חובת הלבבות שער אהבה פ"ו שכ' אל יזכר שם הבורא לשוא ולא לשקר, לשוא הוא מה שמוצא אדם מן פיו מן השבועות לבטלה וללא צורך ולא יחייבוהו ב"ד ושבועות שקר הוא השבועה שמחייבין אותו בה מן הדין במשאו ומתנו עם ב"א והוא חייב להזהר מכל מה שיביאהו להשבע כמ"ש תהלים כ"ד נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי וכו', ובפסיקתא רבתא פכ"ב לא תשא אם בשבועות שוא כבר נא' אלא זו הוא שבועת אמת שהוא על שוא ע"ש, ועוד שם ובירושלמי נדרים פ"ב ושבועות פ"ג. כ"ד עיירות חרבו בדרום על שבועות אמת, ובתנחומא ויקרא ובמדבר רבה פכ"ב מעשה בינאי המלך שהי' לו אלפים עיירות וכולן נחרבו על שבועות אמת עש"ה. ובילקוט שמעוני ח"א תשפ"ד. ובפסיקתא שם כל מי שנשבע על השקר לחבירו סופו לצאת ריקם מכל נכסי' ר' יונה אמר אפי' על האמת, ועי' במדרש עשרת הדברות מעשה נורא בא' שצוה לבנו בשעת מיתה שלא לשבע אפי' באמת, וכשמת באו רמאים ותבעו ממנו ממון בחנם וטען להד"מ וחייבוהו ב"ד שבועה ופרע להם כל ממונו עד שהעני, ועוד חבשוהו לבית הסוהר ואשתו הי' כובסת על הנהר להחיות עצמה ובני'. וליחים חטפה בעל הספינה והוליכה מעבר לים וסבלה ענוים קשים ובשביל שלא נשבע אפי' באמת חזר לגדולתו בעושר רב עם אשתו ובני' ע"ש:
וע"ע בר"ן ר"פ כל הנשבעים על הגמ' וליתב לי' בלא שבועה שהרי נושא נפשו על שכרו ושכרו מיעוט ואיכא למיחש בכדי חייו דהא איכא אינשי דפרשי משבועה אפי' בקושטא לא בעי לאשתבועי ע"ש. ובראב"ע פ' יתרו (כ' ז') וע"ע בשו"ת חתם סופר חו"מ סי' צ' שנשאל ג"כ בזה והשיב דמפורש בקרא בקהלת ט' מקרה א' לצדיק ורשע וגו' כטוב כחוטא כנשבע כאשר השבועה ירא, ולא תוכל לומר אשר נשבע לשקר שכבר הזכיר חוטא, ותו מה לשון שבועה ירא. ההיפך מנשבע הוא אינו נשבע, ועוד דעיקר חסר מן הספר דהול"ל אשר נשבע לשקר, אע"כ דמיירי מהרגיל לישבע באמת ואיננו בגדר חוטא ואשר שבועה ירא ופורש עצמו מלשבע אפי' באמת וכמ"ש אל תהי' רגיל בנדרים שסופך למעול בשבועות, והאריך בזה וסיים דמנהג ישראל תורה ואין להרהר:
ומצאתי עוד בשו"ת שערי דעה ח"א סי' ק"צ להגאון מבראדי ז"ל שהביא רדב"ז שהוא חסידות של שטות מה שאין רוצים לישבע באמת, והוא דחה ויש לו מקור בש"ם עי' תוס' ב"ב ל"ג א' ד"ה אמר בעובדא דרבה בר שרשום שכ' תוס' לא הי' חושש על המתנות מעות רק על השבועה ע"ש הרי דשבועת אמת הוי חמירא לי' ע"ש אריכות בזה. ועי' בסמ"ג עשין קכ"ג וז"ל צריכין הדיינין להרחיק מהם השבועה בכל היכולת ועי' בס' המצות עשין מצוה ז' וברמב"ן וקנאת סופרים שם. וחינוך מ' תל"ה. ובחי' מהרא"ך ח"ב הל' שבועות ד"ב ע"ב ובחמדת ישראל בתחילת הספר:
את יהוה אלהיך תירא. וְתַעֲבֹד לוֹ וְתִדְבַּק בּוֹ, וּלְאַחַר שֶׁיִּהְיוּ בְךָ כָּל הַמִּדּוֹת הַלָּלוּ, אָז בִּשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ:
את יהוה אלהיך תירא וגו׳. קאי על דרך החסידות. ואי׳ במ״ר פ׳ מטות ונשבעת חי יהוה באמת ובמשפט ובצדקה והתברכו בו גוים ובו יתהללו. אמר הקב״ה לישראל לא תהיו סבורים שהותר לכם להשבע בשמי אפילו באמת אין אתם רשאים להשבע בשמי אא״כ יהיו בכם כל המדות האלו. את יהוה אלהיך תירא שתהא כאומן שנקראו יראי אלהים אברהם איוב ויוסף כו׳ ואותו תעבוד. אם אתה מפנה עצמך לתורה ולעסוק במצות ואין לך עבודה אחרת. ובו תדבק וכי כל אדם יכול לידבק בשכינה כו׳ אלא כל המשיא בתו לת״ח שקורא ושונה ועושה פרקמטיא ומהנהו מנכסיו. אם יש בך כל המדות הללו אז ובשמו תשבע. הרי דמפרשי חז״ל זה המקרא על דרך החסידות והקדימו במ״ר מקרא בירמיה ג׳ ונשבעת חי יהוה באמת במשפט ובצדקה וגו׳ דפי׳ באמת היינו ביראת יהוה העומדת ולא תנוד בחליפות הזמנים שעוברים על האדם מרעה לטובה או להיפך וכמו אברהם איוב ויוסף שבכל שנוי עתים עמדו בשם ירא אלהים. וזהו הכנוי אמת דקושטא קאי במשפט היינו ואותו תעבוד שדייק מופנה ליהוה ולא לעצמו ואשה ובנים אלא שופטים במדת הצמצום כדי להיות מופנה ליהוה. ובצדקה היינו ובו תדבק שתהא הצדקה מקרבת את העושה לאביו שבשמים והיינו ע״י שמתקרב לת״ח. וכ״ז הוא דרך החסידות. אלא שלפי לשון המדרש מתפרש כל המקרא בתורת תנאי ומסובב אם את יהוה אלהיך תירא ואותו תעבוד וגו׳ אז ובשמו תשבע. הוא מ״ע ג״כ שזהו כבודו ית׳ שיהא אדם כזה נשבע בשמו ומראה בזה שאין לו דבר יקר בעולם כהזכרת שמו יתברך כמש״כ בספר בראשית כ״א כ״ב. ומכ״מ נוח לפרש כל המקרא בתורת אזהרה ולימוד לדרך החסידות שיהא כך וכך. ומקרא כזה כתיב לעיל ו׳ י״ג בשנוי מעט כמו שנתבאר במקומו לפי הענין:
אמרו רבותינו אפילו על האמת אינו יכול לישבע, למה, שנו רבותינו לא יהא אדם מישראל פרוץ בגדרים, לא בשחוק, ולא להטעות את חבירו בשבועה, לומר שאינה שבועה. מעשה בהר המלך שהיו שם שני אלפים עיירות וכולם נחרבו על שבועת אמת, ומה הנשבע באמת כך, הנשבע בשקר על אחת כמה וכמה, כיצד היו עושין, אדם אומר לחבירו שבועה שאני הולך למקום פלוני ואוכל ואשתה, והולכין ועושין ומקיימין שבועתן, לכך נאמר נפש כי תחטא וגו'.
נִמְנְעוּ מִלְּהַשְׁבִּיעָהּ: מַאי טַעְמָא? אִילֵּימָא מִשּׁוּם דְּרַב כָּהֲנָא – דְּאָמַר רַב כָּהֲנָא; וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד בִּשְׁנֵי בַצּוֹרֶת, שֶׁהִפְקִיד דִּינַר זָהָב אֵצֶל אַלְמָנָה; וְהִנִּיחַתּוּ בְּכַד שֶׁל קֶמַח, וַאֲפָאַתּוּ בְּפַת, וּנְתָנַתּוּ לְעָנִי;
אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְהִשָּׁאֵל עַל הַשְּׁבוּעָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְאֵין בָּזֶה דֹּפִי. וּמִי שֶׁלִּבּוֹ נוֹקְפוֹ בְּדָבָר זֶה אֵינוֹ אֶלָּא שֵׁמֶץ מִינוּת. אַף עַל פִּי כֵן רָאוּי לְהִזָּהֵר בְּדָבָר זֶה. וְאֵין נִזְקָקִין לְהַתִּיר אֶלָּא מִפְּנֵי דְּבַר מִצְוָה אוֹ מִפְּנֵי צֹרֶךְ גָּדוֹל. וְטוֹבָה גְּדוֹלָה הִיא לְאָדָם שֶׁלֹּא יִשָּׁבַע כְּלָל. וְאִם עָבַר וְנִשְׁבַּע שֶׁיִּצְטַעֵר וַיַּעֲמֹד בִּשְׁבוּעָתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים טו ד) "נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר" וְכָתוּב אַחֲרָיו (תהילים טו ה) "עשֵֹׁה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם": סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת שְׁבוּעוֹת בְּסִיַעְתָּא דִּשְׁמַיָּא