Now Moses, tending the flock of his father-in-law Jethro, the priest of Midian, drove the flock into the wilderness, and came to Horeb, the mountain of God.
וּמֹשֶׁ֗ה הָיָ֥ה רֹעֶ֛ה אֶת־צֹ֛אן יִתְר֥וֹ חֹתְנ֖וֹ כֹּהֵ֣ן מִדְיָ֑ן וַיִּנְהַ֤ג אֶת־הַצֹּאן֙ אַחַ֣ר הַמִּדְבָּ֔ר וַיָּבֹ֛א אֶל־הַ֥ר הָאֱלֹהִ֖ים חֹרֵֽבָה׃
Another matter, “Moses was herding” – that is what is written: “Every word of God is pure” (Proverbs 30:5); the Holy One blessed be He does not bestow greatness upon a person until He tests them with a minor matter, and only then does He elevate him to prominence. There were two preeminently great ones whom the Holy One blessed be He tested with a minor matter, and they were found trustworthy and He elevated them to prominence.
He tested David with the flocks, and he led them only to the wilderness to distance them from robbery, as Eliav said to David: “With whom did you leave those few sheep in the wilderness?” (I Samuel 17:28). This teaches that David observed [the halakha cited in] the mishna (Bava Kamma 79a–79b): One may not raise a small domesticated animal in the Land of Israel. The Holy One blessed be He said to him: ‘You have been found trustworthy with the flocks, come and herd My flock,’ as it is stated: “From the suckling ewes He brought him” (Psalms 78:71).
Likewise, regarding Moses it says: “He led the flock deep into the wilderness,” to remove them from theft [by grazing in fields belonging to others], and the Holy One blessed be He took him to herd Israel, as it is stated: “You led Your people like a flock in the hand of Moses and Aaron” (Psalms 77:21).
דָּבָר אַחֵר, וּמשֶׁה הָיָה רֹעֶה, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (משלי ל, ה): כָּל אִמְרַת אֱלוֹהַּ צְרוּפָה, אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן גְּדֻלָּה לָאָדָם עַד שֶׁבּוֹדְקֵהוּ בְּדָבָר קָטָן, וְאַחַר כָּךְ מַעֲלֵהוּ לִגְדֻלָּה, הֲרֵי לְךָ שְׁנֵי גְדוֹלֵי עוֹלָם שֶׁבְּדָקָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּדָבָר קָטָן וְנִמְצְאוּ נֶאֱמָנִים וְהֶעֱלָן לִגְדֻלָּה, בָּדַק לְדָוִד בַּצֹּאן וְלֹא נְהָגָם אֶלָא בַּמִּדְבָּר לְהַרְחִיקָם מִן הַגָּזֵל, שֶׁכֵּן אֱלִיאָב אוֹמֵר לְדָוִד (שמואל א יז, כח): וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָה בַּמִּדְבָּר, מְלַמֵּד שֶׁהָיָה דָּוִד מְקַיֵּם הַמִּשְׁנָה (גמרא בבא קמא עט-ב): אֵין מְגַדְּלִין בְּהֵמָה דַקָּה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אָמַר לֵיהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִמְצָא אַתָּה נֶאֱמָן בַּצֹּאן, בּוֹא וּרְעֵה צֹאנִי, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עח, עא): מֵאַחַר עָלוֹת הֱבִיאוֹ, וְכֵן בְּמשֶׁה הוּא אוֹמֵר (שמות ג, א): וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, לְהוֹצִיאָן מִן הַגָּזֵל, וּלְקָחוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִרְעוֹת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עז, כא): נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ בְּיַד משֶׁה וְאַהֲרֹן.
It is permitted to spit in a synagogue, and one should rub it with one's foot or cover it in dirt.
מותר לרוק בבית הכנסת ודורסו ברגלו או מכסהו בגמי:
...
(לז) שיש לו וכו' - ואם יש שתי בתי כנסיות בעיר טוב לילך להרחוקה כי שכר פסיעות יש:
There are four types among those who frequent the study-house (bet midrash):He who attends but does not practice: he receives a reward for attendance. He who practices but does not attend: he receives a reward for practice. He who attends and practices: he is a pious man; He who neither attends nor practices: he is a wicked man.
אַרְבַּע מִדּוֹת בְּהוֹלְכֵי לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. הוֹלֵךְ וְאֵינוֹ עוֹשֶׂה, שְׂכַר הֲלִיכָה בְיָדוֹ. עוֹשֶׂה וְאֵינוֹ הוֹלֵךְ, שְׂכַר מַעֲשֶׂה בְיָדוֹ. הוֹלֵךְ וְעוֹשֶׂה, חָסִיד. לֹא הוֹלֵךְ וְלֹא עוֹשֶׂה, רָשָׁע:
Rabbi Zeira said: The reward for attending the lecture is for running. Since most individuals attending the lecture did not fully understand the material taught, the primary reward for attendance was given for their intention to hear the Torah being taught, as evidenced by their rush to arrive.
אָמַר רַבִּי זֵירָא: אַגְרָא דְפִרְקָא — רִהֲטָא.
...
אגרא דפרקא – עיקר קבול שכר הבריות הרצים לשמוע דרשה מפי חכם היא שכר המרוצה שהרי רובם אינם מבינים להעמיד גרסא ולומר שמועה מפי רבן לאחר זמן שיקבלו שכר למוד:
...
מי שיש לו בה"כ. ואם יש ב' בה"כ מצוה לילך להרחוקה דשכר פסיעות יש [ב"מ דף ק"ז]:
And Rabbi Abba said to them: Rabbi Yoḥanan did not say this, but he interpreted the verse as follows: “Blessed shall you be in the city,” means that there should be a bathroom near your table, but he did not refer to a synagogue. The Gemara adds: And Rabbi Yoḥanan conforms to his line of reasoning in this regard, as he says: There is a reward for the steps one takes to reach the location of a mitzva, and one who lives adjacent to a synagogue will not have the opportunity to earn this reward.
וַאֲמַר לְהוּ: רַבִּי יוֹחָנָן לָא אָמַר הָכִי, אֶלָּא: ״בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר״ – שֶׁיְּהֵא בֵּית הַכִּסֵּא סָמוּךְ לְשׁוּלְחָנְךָ, אֲבָל בֵּית הַכְּנֶסֶת לָא. וְרַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ, דְּאָמַר: שְׂכַר פְּסִיעוֹת יֵשׁ.
...
ר' יוחנן לטעמיה - דאמר במסכת סוטה (דף כב.) שכר פסיעות יש דאמר למדנו יראת חטא מבתולה וקיבול שכר מאלמנה שאמרה לו ולא שכר פסיעות יש אם יש בית הכנסת בשכונתי ואני באה לבית מדרשך להתפלל:
And they said to him: This is what Rav said: “Blessed shall you be in the city” means that your house should be adjacent to a synagogue, and the phrase: “Blessed shall you be in the field” means that your property should be near the city. “Blessed shall you be when you enter” means that you will not find your wife in a state where it is uncertain whether she has the halakhic status of a menstruating woman when you come in from a journey, which would render her forbidden to you. “Blessed shall you be when you go out” means that those who emerge from you, i.e., your descendants, should be like you.
וַאֲמַרוּ לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַב: ״בָּרוּךְ אַתָּה בָּעִיר״ – שֶׁיְּהֵא בֵּיתְךָ סָמוּךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת. ״בָּרוּךְ אַתָּה בַּשָּׂדֶה״ – שֶׁיְּהוּ נְכָסֶיךָ קְרוֹבִים לָעִיר. ״בָּרוּךְ אַתָּה בְּבֹאֶךָ״ – שֶׁלֹּא תִּמְצָא אִשְׁתְּךָ סְפֵק נִדָּה בִּשְׁעַת בִּיאָתְךָ מִן הַדֶּרֶךְ. ״בָּרוּךְ אַתָּה בְּצֵאתֶךָ״ – שֶׁיְּהוּ צֶאֱצָאֵי מֵעֶיךָ כְּמוֹתְךָ.
One who has a synagogue in their city and does not enter it to pray is called a bad neighbor and causes exile for himself and his children.
מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס בו להתפלל נקרא שכן רע וגורם גלות לו ולבניו:
MISHNA:The mitzva of the omer is to bring the barley reaped for the meal offering from fields proximate to Jerusalem. If the barley did not ripen in the fields proximate to Jerusalem, one brings it from any place in Eretz Yisrael. There was an incident where the omer came from Gaggot Tzerifin and the wheat for the two loaves on Shavuot came from the valley of Ein Sokher.
מַתְנִי׳ מִצְוַת הָעוֹמֶר לְהָבִיא מִן הַקָּרוֹב, לֹא בִּיכֵּר הַקָּרוֹב לִירוּשָׁלַיִם – מְבִיאִין אוֹתוֹ מִכׇּל מָקוֹם. מַעֲשֶׂה שֶׁבָּא הָעוֹמֶר מִגַּגּוֹת צְרִיפִין, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם מִבִּקְעַת עֵין סוֹכֵר.
GEMARA: The Gemara asks: What is the reason that the barley reaped for the omer meal offering should ideally be brought from fields proximate to Jerusalem? The Gemara answers: If you wish, say that it is because the verse states: “And if you bring a meal offering of first fruits to the Lord, you shall bring for the meal offering of your first fruits grain in the ear parched with fire, even groats of the fresh ear [karmel]” (Leviticus 2:14). This indicates that the grain should be soft and fresh. Consequently it should be brought from close by, not from a place where it might become stale and hardened during a long journey.
גְּמָ׳ מַאי טַעְמָא? אִיבָּעֵית אֵימָא מִשּׁוּם ״כַּרְמֶל״.
And if you wish, say instead that the reason is due to the principle that one does not postpone performance of the mitzvot. When presented with the opportunity to perform a mitzva, one should perform it immediately. Therefore, the barley for the mitzva of the omer meal offering in the Temple should be brought from the first crop encountered outside of Jerusalem.
וְאִיבָּעֵית אֵימָא, מִשּׁוּם דְּאֵין מַעֲבִירִין עַל הַמִּצְוֹת.
Had I issued a ruling for you then, I would have forgotten the correct response, and I would have said to you, based on the accepted principle that in the case of a dispute between Rav and Rabbi Yoḥanan, the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan, that the eggs are permitted. However, Rava said: The halakha is in accordance with the opinion of Rav with regard to these three issues, in connection to the sanctity of Festivals and Shabbat, whether his ruling is lenient, or whether it is stringent. This is one of those three cases in which the halakha is in accordance with the opinion of Rav.
אֵיכוּ הַשְׁתָּא, אִשְׁתְּלַאי וַאֲמַרִי לְךָ: רַב וְרַבִּי יוֹחָנָן — הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן. הָא אָמַר רָבָא: הִלְכְתָא כְּוָתֵיהּ דְּרַב בְּהָנֵי תְּלָת, בֵּין לְקוּלָּא בֵּין לְחוּמְרָא.
...
ומשה היה רועה את צאן יתרו. אמרו המפרשים לפי שכל רועה פסול על שמרעים בהמות בשדות אחרים וחשודים על הגזל ע"כ אמר שצאן אלו היו של יתרו ואין אדם חוטא ולא לו, אבל מ"מ הוצרך להודיע שהיה רועה כי רוב הנביאים באו לידי נבואה מתוך הרעיה כי הנבואה צריכה התבודדות וע"י שיראה השמים מעשה ידי אלהים כמ"ש (תהלים ח ד) כי אראה שמך מעשה אצבעותיך וגו' כי עי"ז תהיה כל מחשבתו במציאת הש"י עד אשר יערה עליו ממרום רוח יהוה, מה שאינו מצוי כל כך ביושב בביתו או בעושה איזו מלאכה אחרת בשדה, זולת הרועה היושב פנוי ברוב הזמנים.
...
ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה ליהוה. לא פורש במקרא מהו מקץ ימים ואימתי התחילו אותן הימים אשר עליהם בא הקץ ונראה לומר על צד הרמז כי קין והבל היו חלוקים בשלימות האדם מה הוא. אם העולם הזה והצלחותיו סוף שלימות האדם ואין שלימות אחריו, או אם יש עוד עולם אחר נצחי וכפי הנראה שקין היה אוהב אדמה סבר שאין חשבון בשאול והעולם הזה אינו משאיר אחריו מאומה על כן בחר לו לחלקו כל חמדות העולם הזה והצלחותיו בחשבו כי יתרון ארץ בכל היא. והבל סבר כי יש עוד עולם אחר נצחי אשר בו ישיג האדם התכלית האחרון על כן בחר לו להיות רועה צאן הגורם ההתבודדות כדרך שעשו הרבה נביאים כמשה ודוד וזולתם וכדי להקריב מהם קרבן ליהוה. ואולי עשו חלוקות ביניהם כדאיתא במדרש (שמ״ר לא יח) בעשו ויעקב שעשו חלוקה ביניהם כי עשו לקח לחלקו כל חמודות העולם הזה כמו שאמר יעבר נא אדוני לפני עבדו ר״ל יקח חלקו קודם ויעקב בחר לחלקו העולם הנצחי וידו אוחזת בעקב עשו היינו בסוף ממשלתו של עשו כך קין והבל עשו חלוקה זו ביניהם. וזה כוונת המדרש (בר״ר כב טז) האומר שקין לקח לחלקו קרקעות והבל לקח מטלטלין כו', הורו בזה מה שהיה בלבם בחלוקת שכר העה״ז והעולם הבא כי כל חמדות העוה״ז אין האדם יכול לטלטלן וליקח מהם מאומה להוליכם לעבר עולם הירידה אלא הם כקרקע העומדת במקומה דומה למי שהולך ליריד וקונה שם במעותיו קרקעות ובתים שאינו יכול להוליכם עמו לביתו. ואין לו מהם כי אם מה שהוא אוכל מפריה בעודו בארץ נכריה ובלכתו לביתו ישוב ריקם ומאומה לא ישא בעמלו אשר בנה ואשר נטע ויעזוב לאחרים חיל וחומה אשר יסד. כך העושה העה״ז עיקר אין לו ממנו כי אם מלא כף נחת המושג ממלא חפנים עמל ורעות רוח ואינו משתמש בהם כי אם משך זמן גרותו בעה״ז זה שבתו בבית מעט כגר וכאורח נטה ללון ומאומה לא יוליך עמו אל העולם הנצחי כי שם ביתו וזהו דעת קין וחביריו אוהבי קניני הזמן. והבל הוא המהביל כל קניני הזמן כי מוסר הבלים המה, בחר לו במטלטלין וזהו קיום מצות הש״י שהאדם יכול לטלטל עמו מן המקום אשר הוא עומד בו כאורח וכגר אל המקום אשר הוא שם תושב ואזרח כי בית יעשה לו שם.
The significance of receiving divine reward can be learned from a widow, as there was a certain widow in whose neighborhood there was a synagogue, and despite this every day she went and prayed in the study hall of Rabbi Yoḥanan. Rabbi Yoḥanan said to her: My daughter, is there not a synagogue in your neighborhood? She said to him: My teacher, don’t I attain a reward for all the steps I take while walking to pray in the distant study hall?
קִיבּוּל שָׂכָר מֵאַלְמָנָה — דְּהָהִיא אַלְמָנָה דַּהֲוַאי בֵּי כְנִישְׁתָּא בְּשִׁיבָבוּתַהּ. כׇּל יוֹמָא הֲוָת אָתְיָא וּמְצַלָּה בֵּי מִדְרְשֵׁיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן. אֲמַר לַהּ: בִּתִּי, לֹא בֵּית הַכְּנֶסֶת בְּשִׁיבָבוּתִיךְ? אֲמַרָה לֵיהּ: רַבִּי, וְלֹא שְׂכַר פְּסִיעוֹת יֵשׁ לִי?
One who travels and reaches a city and wishes to spend the night there - if there is a place within 4 mil ahead of him where they pray with 10 [men], one needs to go there. And behind him, he needs to go back up to a distance of 1 mil, in order to pray in with 10.
ההולך בדרך והגיע לעיר ורוצה ללון בה אם לפניו עד ד' מילין מקום שמתפללים בי' צריך לילך שם ולאחריו צריך לחזור עד מיל כדי להתפלל בי':
...
(נב) ולאחריו וכו' - עיין בס"ק הקודם והיושב בביתו דינו כמלאחריו ע"כ הדר בישוב תוך מיל למקום שמתפללין בעשרה צריך לילך בכל יום בבוקר להתפלל בעשרה אבל לא בערב כי א"צ לילך בלילה בדרך בשביל מנין וזה הסעיף הוא תוכחת מגולה לאותן האנשים שהם בעיר ומתעצלים לילך לבהכ"נ להתפלל מנחה ומעריב: