בִּזְמַן שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר אוֹמֵר מוֹדִים, הָעָם מָה הֵם אוֹמְרִים? אָמַר רַב: ״מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ יהוה אֱלֹהֵינוּ עַל שֶׁאָנוּ מוֹדִים לָךְ״. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: ״אֱלֹהֵי כׇּל בָּשָׂר, עַל שֶׁאָנוּ מוֹדִים לָךְ״. רַבִּי סִימַאי אוֹמֵר: ״יוֹצְרֵנוּ יוֹצֵר בְּרֵאשִׁית עַל שֶׁאָנוּ מוֹדִים לָךְ״. נְהַרְדָּעֵי אָמְרִי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי סִימַאי: ״בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל עַל שֶׁהֶחֱיִיתָנוּ וְקִיַּימְתָּנוּ, עַל שֶׁאָנוּ מוֹדִים לָךְ״. רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב מְסַיֵּים בַּהּ הָכִי: ״כֵּן תְּחַיֵּינוּ וּתְחׇנֵּנוּ, וּתְקַבְּצֵנוּ, וְתֶאֱסוֹף גָּלִיּוֹתֵינוּ לְחַצְרוֹת קׇדְשֶׁךָ, לִשְׁמוֹר חוּקֶּיךָ וְלַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ בְּלֵבָב שָׁלֵם, עַל שֶׁאָנוּ מוֹדִים לָךְ״.
אָמַר רַב פָּפָּא: הִילְכָּךְ נֵימְרִינְהוּ לְכוּלְּהוּ.
דין מודים דרבנן. ובו ב סעיפים:כשיגיע שליח צבור למודים שוחין עמו הצבור ולא ישחו יותר מדאי ואומרים מודים אנחנו לך (שאתה הוא ה') אלהינו אלהי כל בשר כו' וחותם ברוך אל ההודאות בלא הזכרת השם ויש מי שאומר שצריך לשחות גם בסוף וטוב לחוש לדבריו (ויש אומרים שאומר הכל בשחייה אחת וכן המנהג) (פסקי מהרי"א):
(ג) ואומרים וכו' - ואין הש"ץ צריך להמתין עד שיסיימו הצבור מודים דרבנן אלא מתפלל כדרכו:
וכשיגיע שליח צבור למודים וכורע כל העם שוחין ואומרין הודאה קטנה המתחלת כמו כן במודים שאין דרך העבד להודות לרבו ולומר לו אדוני אתה על ידי שליח אלא כל אדם צריך לקבל בפיו עול מלכות שמים ואם יקבל על ידי שליח אינה קבלה גמור' שיוכל להכחיש ולומר לא שלחתיו. אבל בשאר התפלה שהיא בקשה יכול לתבוע צרכיו על ידי שליח שכל אדם חפץ בטובתו ולא יכחיש ויאמר לא שלחתיו וזהו שאמר דוד אמרת ליהוה יהוה אתה אני בעצמי אמרתי לו ולא על ידי שליח. אלהי כל בשר פסוק הוא. יוצרנו יוצר בראשית ברכות והודאות אנו נותנין לשמך הגדול על שהחייתנו וקיימתנו. וכן תעשה להבא שתחיינו ותחננו ותאסוף גליותינו לחצרות קדשך על שם ומקבציו ישתוהו בחצרות קדשי. לעשות רצונך על שם לעשות רצונך אלהי חפצתי. ולעבדך בלבב שלם על שם ולעבדו בכל לבבכם. על שאנו מודים לך ר"ל אנחנו מודים לך על שזכיתנו מכל האומות וקרבתנו להודות לך. וכורע תחלה וסוף. ובתלמודא דידן אינו מזכיר בה חתימה אבל בירושלמי חותם בה בא"י אל ההודאות וכן היה נוהג הרא"ש. ואמרינן בירושלמי בפרקא קמא דברכות הכל שוחין עם הצבור בהודאה, ר' זעירא אומר ובלבד במודים, תניא הכורע בהודאה של הלל ובהודאה של ברכת המזון הרי זה מגונה וכן במודים של נשמת כל חי. פירוש הודאה של הלל הוא אודך כי עניתני.
מי ששכח ולא אמר יעלה ויבא בר"ח או בחולו של מועד או בכל דבר שצריך לחזור בשבילו יכוין דעתו וישמע מש"צ כל י"ח ברכות מראש ועד סוף כאדם שמתפלל לעצמו ולא יפסיק ולא ישיח ופוסע ג' פסיעות לאחוריו דכיון שכבר התפלל אלא ששכח ולא הזכיר אע"פ שהוא בקי ש"צ מוציאו:
(מא) מראש ועד סוף - עיין בספר ברכי יוסף דמסיק שלא יאמר אז מודים דרבנן אלא יכוין לשמוע מש"ץ המודים שהוא אומר והאידנא שנוהגין איזה חזנים לומר המודים בתחלתו בלחש לא יוכל לצאת תפלתו ע"י הש"ץ ולא ידעתי מאיזה מקום יצא להם המנהג הזה דאף דנוהגין הצבור לאמר אז מודים דרבנן מ"מ תפילתו ניתקן להוציא מי שאינו בקי וצריך לאמר עכ"פ קצת בקול שיוכלו לשמוע עשרה בנ"א העומדים סביבו: